חיי תרבות בטרזין (24.5.1941-8.5.1945)

מאת: ד"ר מרגלית שלאין

"האדם נושא עמו את תרבותו", ועל כן, משגורשו אחרוני הקיבוצים היהודיים במרכז אירופה לגטו טרזיינשטאט (טרזין בצ'כית), הביאו לפריחה תרבותית בלב השאול. 

הגטו, שהוקם ב-24 בנובמבר 1941, בעיר המבצר טרזיינשטאט, שימש למעשה כמחנה ריכוז ומעבר למחנות ההשמדה שהתקיים עד לשחרור ב-8 במאי 1945.

 חיי התרבות בטרזיינשטאט החלו כבר בשבועות הראשונים של קיום המחנה, בשעות הערב, בתוך הקסרקטינים הנתונים בעוצר. ההופעות ביטאו את צורך האמן להמשיך וליצור ואת צימאונו של קהל המאזינים לחוויה תרבותית, לחזור ולצפות ביצירות מהתרבות שנקטע ממנה. במקביל לפעילות האמנותית, החלה לפעול גם מערכת של אלפי הרצאות מדעיות, שמשכה מאזינים רבים, שהתארגנו בקבוצות לימוד בנושאים שונים.

במשך הזמן אפשרו הגרמנים ליהודים האסורים לקיים פעילות חברתית אינטנסיבית בגטו, משום שהכשירה בשבילם את הקרקע להפוך את טרזיינשטאט ל'חלון ראווה' לצורכי התעמולה הנאצית. ב-1942 הוקמה המחלקה ל"עיצוב שעות הפנאי", במינהל-העצמי היהודי בגטו, שפעלו בה: אנשי רוח, אמנים, ציירים, שחקנים, זמרים, נגנים ומלחינים למען ציבור האסירים. ציירים וגרפיקאים שעבדו במחלקה הטכנית, בראשותו של הצייר בדריך פריטה, ניצלו את נגישותם לחומרים וציירו בהסתר, מאות ציורים שהמחישו את המציאות הקשה בגטו ואומללות הפרט, במיוחד הזקנים. הנגנים היו מוכנים לנגן בלא תנאים מינימליים, בחשכת הקסקרטין לאחר שעות העבודה, לכתוב יצירות מוזיקליות מורכבות ולהופיע בפני הקהל. "טרזיינשטאט הביאה דווקא להעצמת הפעילות המוזיקלית שלי, לא להכשלתה", כתב ויקטור אולמן, הבכיר והמפורסם במלחיני הגטו. "בשום פנים לא ישבנו ובכינו על נהרות בבל. מאמצינו האמנותיים תאמו לתשוקת החיים שלנו".

 הועלו הצגות תיאטרון כמו: "שידוכין" לניקולאי גוגול, "קול אנוש" מאת ז'אן קוקטו או "הגחליליות" ליאן קרפיאט. נכתבו יצירות מוסיקליות ששיאן הייתה האופרה "קיסר אטלנטיס" מאת ויקטור אולמן לליברית של פטר קין, יצירה אלגורית, שקראה תגר על השלטון הנאצי. נערכו קונצרטים סימפוניים וקאמריים והועלו אופרות בהשתתפות תזמורות ומקהלות, אופרת הילדים "ברונדיבאר" מאת האנס קראסה, וההפקה המורכבת מכולם היה ביצוע "הרקוויאם" של ורדי בניצוחו של רפאל שכטר.

 ההומור והסאטירה סייעו לאסירים בטרזיינשטאט להתגבר על אימת הגירושים, הרעב והגעגועים לבית והביאו להם מעט נחמה ואשליה של "חיים כאילו". בגטו הועלו כמה קברטים סאטיריים בניהולם של קארל שוונק וקורט גרון, שהתקיפו לעתים באומץ את ההנהלה היהודית ואת התנאים הבלתי אנושיים בגטו. כל האירועים היו ברמה ובכמות שניתן להשוות להיצע בעיר גדולה בימינו, למרות שהפקת כל אירוע הייתה כרוכה בקשיים ובמאמצים רבים.

 הקהל נהר לכל הופעה כדי לזכות בשעה של התעלות ובריחה. הרעב לתרבות היה כה רב עד כי אנשים היו מוכנים לשלם בלחם ומרגרינה מקצבתם היומית הדלה עבור כרטיס להצגה, וכשנקראו לטרנספורט ל'מזרח', היו מוכנים להקריב את שעותיהם האחרונות בגטו, על מנת לצפות עוד פעם אחת בהצגת תיאטרון.

 פיתוח חיי התרבות הגיע לשיאו ב- 1944 במסגרת המאמץ הגרמני ל"ייפוי" המחנה לקראת ביקור הצלב-האדום הבינלאומי בטרזיינשטאט ב-23 ביוני 1944. אולם ששימש למגורי זקנים וחולים, שופץ ונפתח כאולם להצגות ולקונצרטים. הוקם בית-קפה שבו הותר אפילו לנגן את מוזיקת הג'ז, האסורה, כדי שהמבקרים מחוץ-לארץ יוכלו להתרשם מרמת התרבות ו"החופש" ב"אזור ההתיישבות היהודי".

 חיי התרבות בטרזיינשטאט סייעו לאסירים הכלואים בגטו במאבק על שמירת זהותם מול ניוול החיים, התמותה מרעב ומחולי, והאיום המתמיד בגירוש ל'מזרח' במטרה: לִחְיוֹת אֶת הַיוֹם, שְמִירַת הַאֲנִי, מֵאַיִן. בתוך האבדון יצרו האסירים היהודים חברה ששמרה על ערכי האדם ועל צלם אנוש, כנגד מאמצי הגרמנים למחוק את אנושיותם, למרות שהסוף היה בלתי נמנע.

קישורים

האופרה קיסר אטלנטיס קרא כאן

נאוה שאן קרא כאן

עליזה הרץ-זומר: מורה לחיים   לאתר

טרזין , רקע היסטורי  לאתר

טרזין לוח אירועים 1933-1945 לאתר

הצהרת טרזין, יוני 2009  לאתר

הנס גינתר אדלר: טרזינשטט 1941-1945 פניה של קהילה בכפייה למאמר

תמונה:

רישום תפאורה של מוריס סנדק לאופרת הילדים ברונדיבר גירסת 2008 בתיאטרון ברקלי קליפורניה במקור בגטו טרזין. מחברים : הנס קראסה, מלחין (1899-1944) ואדולף הופמייסטר (ליברית)

חסות ,שיתוף פעולה