נאוה שאן/ ולאסטה שנובה [2001-1919] Nava Shan /Vlasta Schoenova

מאת: מיכל כהן

תשוקתה הגדולה של נאוה שאן הייתה תמיד להיות שחקנית, "גם אם רק יתנו לי לעבור את הבמה ולנפנף במטפחת."[1] פעילותה האמנותית האינטנסיבית במחנה הריכוז טרזין כשחקנית, במאית ומפיקה מדגימה אמונה זו.

 

נאוה נולדה בשם ולאסטה שנובה ב-1919 בצ'כוסלובקיה להורים יהודים מתבוללים אשר רשמו אותה "ללא דת". שנובה החלה לשחק בתיאטרון העירוני של פראג בגיל שמונה, ובגיל עשרים פתחה בקריירה מבטיחה בתיאטרון הילדים והנוער של פראג.

בעקבות הפלישה הגרמנית לצ'כוסלובקיה ב-1939, נאסר על שנובה להופיע על הבמה או אפילו לבקר בתיאטרון. למרות זאת, היא המשיכה להופיע – תחילה בתיאטרון הנודד של פרנטיצ'ק סץ, עד שאחד השחקנים הלשין עליה לגסטאפו, ולאחר מכן בתיאטרון הבובות מרגניות של יאן מאליק, שם דקלמה את דברי הבובות מאחורי הבמה, עד שמאליק הוכרח לפטר אותה.

ב-1941, שנובה גורשה למחנה הריכוז טרזין ונכלאה שם עד השחרור ב-1945. כפי שציינה רות בונדי בספרה אדלשטיין נגד הזמן, הגעתה של שנובה לטרזין סייעה להתחלתה של הפעילות התיאטרונית במחנה הריכוז: "בין המופעים הראשונים היו קטעים מתוך מערכונים של צ'כוב וזאת הודות לעובדה, שוָאוָה שֶנובה, שחקנית צעירה מקצועית, זכרה אותם בעל-פה".[2]

במשך ארבע השנים בהן נכלאה בטרזין, שנובה הייתה מעורבת באופן תמידי בהופעות, בבימוי או בהפקת מחזות לילדים ולמבוגרים, כשהחזרות נערכו בלילה לאחר יום שלם של עבודה פיזית. שנובה הופיעה במחזות הקברט של קארל שנבק אחרון רוכבי האופניים ו יחי החיים! , בסאטירה של גוגול שידוכין , ובמונולוג של ז'אן קוקטו הקול האנושי . היא ביימה את הדרמה של יירי וולקר הקבר , הרומן של רוסטאנד הרומנטיקאים , והקומדיה של פראנטיצ'ק לאנגר, גמל דרך קוף של מחט . הרפרטואר שלה כלל את כל הז'אנרים – למעט טרגדיות.

בתיאטרון הילדים שיסדה שנובה הפיקה את מוגלי של קיפלינג ועיבדה למחזה את סיפור הילדים הצ'כי גחליליות , בו השתתפה בתפקיד הדודה המספרת . שנים לאחר מכן, בכנס של ניצולי טרזין, ניגשה אליה אשה, הציגה את עצמה בתור גחלילית , וסיפרה לשנובה:

"את זיכרון הילדות שלי. כל ילדותי עד גיל שש נמחקה מהזיכרון שלי בשל טראומת השואה. וכשהייתי הגחלילית בהצגה שלך, אז בת שמונה, לאחר שנתיים של מצבי לחץ, פחד, וכל מה שיהודי חווה בין השנים 1942-1940, זה הזיכרון הנעים שלי מהילדות: לרוץ על הבמה, לשיר האביב בוא יבוא , זה עבורי יותר ממה שאת יכולה לתאר לעצמך. את יצרת שם בתנאים הקשים כל כך רגעים של אושר בעבורנו הילדים".[3]

מעורבותה של שנובה בפעילויותיהם של הילדים חיזקה גם את זהותה היהודית. בספרה האוטוביוגרפי, היא מספרת כיצד חגגה את פסח בטרזין בפעם הראשונה בחייה, וקראה בהגדה בצ'כית בסדר הפסח שנערך לילדים. כמו כן, התמקדותה ודבקותה בתיאטרון סייעה לה להתעלות מעל הכיעור והסבל שהיו מנת חלקה. שנובה מתארת כיצד, כאשר היה עליה לעבוד בחדר חולים עם נשים קשישות, היא התבוננה במאבקה של אחת הנשים עם המוות וחשבה: "את זה אבצע פעם על הבמה, אם יזדמן לי תפקיד כזה. עלי לרשום בזיכרון את פרטי הפרטים. איך היא מנענעת את ידיה ולא נחה לרגע."[4]

כפי שמרשה רוזנבליט מציינת, "התיאטרון סיפק לה לא רק בריחה מזוועות המחנה, אלא גם את היכולת להישאר היא עצמה, אדם חי, חושב, ויוצר, בגיהינום הזה".[5]

עם זאת פעילותה התיאטרלית האינטנסיבית של שנובה לא זכתה תמיד בשבח האסירים. לפעמים מתחו עליה ביקורת, כמו גם על אירנה דוֹדַלוֹבה, כפי שפעלה במחנה, משום שהן היו "להוטות" מדי הסרטים במאית,(Dodalová)

שציינה אנה הייקובה, "שנובה ודוֹדַלוֹבה לא היו אהודות, ודיברו מאחורי גבן שהן שתלטניות, מאולצות היסטריות ומופקרות". סיבה אחרת לביקורת היתה הרומן של שנובה עם ד"ר בנימין מורמלשטיין [6] סגן זקן-היהודים בטרזין שמונה על-ידי הגרמנים.(Murmelstein)

נאוה למדה את טקסט הצגת היחיד שלה "קול אנוש" בגרמנית, כדי שתוכל להציג אותה גם בפני היהודים הרבים בטרזיינשטאט שהיו דוברי גרמנית ולא ידעו צ'כית.

ב-1948 שנובה הגיעה לישראל, בה ניסתה ליצור לעצמה זהות חדשה. היא עברתה את שמה לנאוה שאן ורכשה מיומנות נאותה בעברית על מנת לשחק בכמה תיאטראות ישראלים. היא גידלה את בתה בדברה אליה בעברית בלבד, וניהלה קשר רומנטי ממושך עם המתרגם הספרדי חיים אברבאייה. עם זאת, כאשר קראה את ספרו של יאן בור "רקוויאם בטרזינשטאדט" בצ'כית באמצע שנות השישים, היא החליטה לתרגם ולעבד אותו לבמה הישראלית.

לאחר עשור, הצליחה להביא לקהל הישראלי את סיפור הפקתו של הרקוויאם של ורדי בטרזין על-ידי רפאל שכטר כפי שתואר בספרו של בור. שאן הציגה את רקוויאם בטרזינשטאדט על במות רבות ברחבי ישראל, ועוררה תגובות רגשיות חזקות אצל הצופים, שחלקם היו תלמידי תיכון. אחת מן התלמידות שצפו בהצגה כתבו לה:

"ביום השואה זכיתי לחוויה מיוחדת במינה. להבדיל מימי שואה אחרים בהם נכחתי בטקסים ובהרצאות למיניהן, היית דווקא את שהצלחת להעביר אלי דקויות ותחושות של הערצה והשתאות נוכח הגבורה שגילו אנשי הגטו, על מנת להמשיך ולקיים בתוכם רגש אנושי ואהבה למוסיקה בתוך התופת, והזוועה ".[8]

נאוה שאן התחתנה עם הוברט הרמן, ידידה הצ'כי ממנו נפרדה כאשר גורשה לטרזין. הוא חיכה לה כל השנים, הצטרף אליה לבסוף בישראל, ושם שניהם קבורים.

 

כל הזכויות שמורות למיכל כהן.

הספר להיות שחקנית / נאוה שאן בהוצאת הקיבוץ המאוחד –פועלים 

הספר באנגלית בתרגום מיכל כהן To be an actress 


 

תמונות:

תמונה עליונה נאוה שאן בהצגת היחיד רקויאם בגטו/רקויאם בטרזינשטאדט על פי ספרו של יאן בור

צלם: יעקב אגור , באדיבות המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה.


תמונה תחתונה: נאוה שאן בהצגה הקול האנושי מאת ז'אן קוקטו, תיאטרון הוראקה בז'יהלאווה,

צ'כוסלובקיה, 1946. צלם בלתי ידוע. תודה לאורה ויין.



[1] נאוה שאן, להיות שחקנית, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991, 8.

[2] רות בונדי, אדלשטיין נגד הזמן, תל-אביב: זמורה, ביתן, מודן, 1981, 321.

[3] נאוה שאן, להיות שחקנית, 41.

[4] שם, 541.

[5] Marsha Rozenblit, "The Historical Context of To Be an Actress," To Be an Actress, Lanham: Hamilton Books, 2010, viii.

 

[6] Anna Hájková, "The Piano Virtuoso who Didn't Play in Terezin, or, Why Gender Matters," The OREL Foundation, http://tinyurl.com/zdrytgd

  

[8] נאוה שאן, להיות שחקנית, 146-145.