אלטרקאציזנע: צלם, סופר ומחזאי יידיש מתגלה מחדש 

מאת: יעקב קאופמן

 אלטערשלום קאציזנע, סופר כמעט נשכח, אשר בימים אלהמתגלה מחדש,היה בנם היחיד של תופרת ופועל בניין ונכדו של נפח. הוא נולד ב- 31 במאי 1885, במשפחה דלת אמצעים בוילנה, עיר הרבנים הדגולים, ובכל הזמנים עיר של טבח יהודים , בעיקר בתקופת השלטון הנאצי.

בילדותו לומד ב"חיידר" המסורתי, ובהמשך בבית ספר יסודי רוסי. בגיל ארבע עשרה, עם מות אביו, הוא נאלץ להפסיק את לימודיו ונשלח לבית קרובים בייקטרינסלוב. (כיום דינייפרופרטרובסק, באוקראינה).שם נשאר אחת עשרה שנים ועבד כשוליית צלמים. במקביל התוודע לתרבות עצומה כאוטודידקט, ורוכש ידע רב בשפות יידיש, רוסית, פולנית, גרמנית, צרפתית ועברית.

באותו הזמן, מתחיל קאציזנע לכתוב, תחילה ברוסית. בעוזרו אומץ, מחליט לשלוח חלק מעבודתו לסופר הנודע כבר אז - שלמה אנ-סקי, מחבר "הדיבוק",העורך של כתב העת "עברייסקי מיר"

( העולם היהודי). ב- 1909 אנ-סקי מפרסם שני סיפורים של קציזנה. באותה השנה נושא קציזנה לחנה כחנוב. זמן לא רב לאחר מכן הוא מגלה בהתרגשות גדולה את כתביו של יצחק לייבוש פרץ(1852- 1915), אחד מעמודי התווך של ספרות היידיש ושל תחיית התרבות היהודית בתחילת המאה העשרים,הידועה היטב בהתלהבותו המדבקת ובהשפעתו על מספר סופרים יהודיים לכתוב ביידיש, השפה שהיתה שגורה בפיהם של רוב יהודי מזרח אירופה.

ב- 1910, במטרה לשהות קרוב לפרץ ולחוג הספרותי שלו, מחליט קאציזנע לעבור לוורשה, אז המרכז הבלתי מעורער של התרבות היהודית. שם הוא פוגש את אנ-סקי, אותו מעריץ ללא תנאי. הוא מטפח את הידידות אליו, וב- 1920 לאחר פטירתו של אנ-סקי ,מתמנה קאציזנע לנאמן עזבונו הספרותי. קאציזנע הופך לתלמיד צנוע של פרץ. מתוך כבוד למנטור שלו הוא מפרסם את מאמרו הראשון ביידיש רק ב- 1918. שלוש שנים לאחר פטירתו של פרץ הוא גם מקבל על עצמו את ניהולההוצאה לאור של מורשתו.

משפחתו של קאציזנע מתגוררת במרכז וורשה, מול בניין ההוצאה לאור של העיתון ביידיש פולקסצייטונג ("עיתון העם"). במהלך עשרים וחמש השנים הבאות כתיבתו הופכתליבול פורה של מאמרים, שירה, סיפורים קצרים, רומן אחד, תסריטים קולנועיים, ומחזות. במקביל פותח קאציזנע סטודיו לצילום ברחוב דלוגה ומתמחה בצילום דיוקנאות ואירועים משפחתיים. ימיו כשוליה נושאים פרי והצילום הופךלמקור הכנסה. צילומיו הםיצירות של אומןדגול. במהרה זוכה קציזנה ביוקרה רבה,וצילום אצלו הופך לעניין שבאופנה. אחד מעוזריו הוא יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס זינגר,שעוסק בריטוש תמונות הרבה לפני שמתפרסם כמחברו של "יושע קאלב", "האחים אשכנזי" והרבה רבי מכר אחרים.זינגר כותב את סיפורו הראשון, "בחשיכה" בהשראת הסטודיו של קאציזנע.

קאציזנע מצלם מעט אנשים עשירים והרבה עניים, מפורסמים ושאינם מפורסמים. הוא לוקח את מצלמתו לתיאטרון, להרצאות, ולבית הקיץ שלו בסווידר, מקום בו שוהים לעיתים קרובות חברי ה-"קהליסטרה" (החבורה) המתחדשת של סופרי יידי, ביניהם פרץ הירשבין, מלך רביץ', האחים זינגר, מנדי אלקין ואורי צבי גרינברג. כולם מוחים על מחירי השכירות הגבוהים שהוא גובה מהם.

לא פחות משמעותיים הם מסעותיו לכפרים המרוחקים ביותר בפולין וברוסיה, ללא ספק בהשראתהמשלחת אתנוגרפית המפורסמת של אנ-סקי, וקרוב לוודאי מתוך אותה כוונה לתעד לנצח את העולם היהודי ההולך ונעלם. הוא עורך מסעות גם לספרד, איטליה, רומניה, מרוקו ופלשתינה. קאציזנע צובר ארכיון צילומים מרשים ביותר. רובו של ארכיון זה אובד לעד בזמן רדיפות הנאצים. רק כ- 700 תמונות ניצלו, כיוון שקאציזנע נוהג לשלוח אותן לארצות הברית, בתור כתב שלהעיתון “Vorwärts“ (קדימה). כיום ניתן להתרשם מתמונות נבחרותבספרו "פולין" שיצא לאור בשנת 2001 על ידי מכון אייוו, בניו יורק, בעזרתה של שולמית קאציזנע- ראלה (1925- 1999), בתו ז"ל של הסופר.

יצירתו הספרותית של קאציזנע רחבה ומגוונת. באהדתו את השמאל, כמו רבים מבני תקופתו, הוא כותב ומפרסם באופן קבוע מאמרים על ספרות, אומנות, תיאטרון,ועניינים חברתיים בכתב העת "ליטעראריש בלעטר" (דפי ספרות), אותו הוא מיסד במשותף עםיהושע זינגר, פרץ מרקיש, מלך רביץ', ונחום מייזל, ובמספר רב של כתבי עת יהודיים שפורחים בין שתי מלחמות העולם, ובמיוחד במהלך 21 החודשים של השלטון הסובייטי, בין היתר כתב העת "וילנער טאג" (יומון וילנה), ו"ווארשאווער שריפטן" (כתבי וורשה). באותו הזמן הוא מתמנה למנהל הספרותי/דרמטורג של התאטרון היידי הלאומי, לעורך של מספר תוכניות רדיו, לחבר מועצת המנהלים של איגודהסופרי והעיתונאים ביידיש, ולנשיא מועדון PEN של אגודת סופרי היידיש. 

ב- 1918, מופיע לראשונה קטע מהיצירה הפואטית- דרמתית שלו בשלוש מערכות: "דערגייסט, דער מלך" (הרוח, המלך), ומודפס בוורשה, שנה לאחר מכן. שנתיים מאוחר יותר, הוא מפרסם את "מגדל בבל", ופואמה דרמטית בחרוזים של "פרומתאוס",הכוללת את דמות ישו הנוצרי, את פרומטאוס הנענש ו את השטן, המעורבים בוויכוחים ארוכים על חופש הפרט. מי.ל. פרץ, מורו, יורש קאציזנע מזג חקרני חריף, שדחק אותו שוב ושוב להתנסות בצורות וסגנונות שונים. רגשי האחריות החברתית, מאיצים בו לא רק לכתוב, אלא גם לממש ולקדם רעיונות אלהבכתביו. הפואמות הדרמטיות הראשונות שלו שלא בהכרח מתאימות לבמה, הןיותרמכל דבר, דוגמה לשאיפותיו האסתטיות. למרות שקאציזנע מפגין בתחילת דרכו ובמאמריו נטייה שאיננה בהכרח תיאטרלית, יש בכתביו תמיד מימד דרמטי מסוים. כך לדוגמה "אראבעסקן"(׳ארבֶּסקות׳) שהוא כותב ב1922 במתכונת שיר השירים ו"באלאדן און גראטעסקן" (בלדות וגרוטסקות) 1936.

כאשר נפטר אנ-סקי, קאציזנע מפקח על ההוצאה לאור של כל כתביו, ומשלים את המחזה הבלתי גמור שלו"טאג און נאכט" (יום ולילה), על פי הערות המחבר לשתי המערכות הראשונות, מוסיף קאציזנע סצינות שלמות ומחבר מערכה שלישית. 

למרות התגובה השלילית בחוגים מסוימים והביקורות הקשות בעיתונות, המחזה מצורף חיש מהרלרפרטואר של תיאטרון היידיש הקלאסי. מעודד מהצלחתו בקרב הצופים, קאציזנע מתחיל לפתח קריירה חשובה של מחזאי. צעדים נוספים בכיוון זה הם השירים שהוא כותב לקברטים קטנים, המוסיקה שהוא מלחין לגרסה הקולנועית של מחזהו של יעקב גורדין, "און א היים" (ללא בית), התסריט לסרט המבוסס על המחזה "הדיבוק" מאת אנ-סקי, ב- 1937, ותסריט לסרט שלא הופק, המבוסס על "מסעות בנימין השלישי" מאת מנדלי מוכר ספרים(שלמה יעקב אברמוביץ 1835- 1917) 

בין מחזותיו הנושאים אופי פילוסופי יש לציין את"במשבר" שאבד, והועלה בקאלוש ובלודג' ע"י אברהם מורבסקי (1886– 1964), שהשתתף כשחקן, ועוד שחקנים מפורסמים, ביניהם זיגמונד טורקוב. במחזה זה מתוארים חיי היהודי הקטן הבורגני בפולין, בניואנסים דרמטיים וקומיים.

ביצירה הזאת, כמו בכמעט כל כתביוהאחרים , נכלל קורטוב של אירוניה. קאציזנע פירסם את מחזהוקאציזנע בהמשכים בכתב העת שלו "מיין רעדענדיקער פילם" (הסרט הקולי שלי) . הטרגדיה הזאת, שמעולם לא הוצגה, היא מחזהו העדכני ביותר. בו, הוא מתאר בחורה יהודייה צעירה מהפכנית,ואת האידיאלים והלבטים האישיים שלה בהשתייכהלתנועת העובדים הרוסיים. 

ב-1926, קאציזנע מפרסם שני מחזות גדולים. "הורדוס" ו"הדוכס". הורדוס היא טרגדיה היסטורית, בסגנון שייקספירי, בחרוזים, בחמש מערכות ותשע סצנות, המתארתאת הקונפליקט של אישיות כוחנית, מלך שמאמין שהוא נועד לפקד ולשלוט, אך אינו מסוגל לזכות באהדת העם. נתיניו מודעים לעובדה שמלכם עומד לשירותה של רומא, בשל מוצאו האדומי, והוא נתפס כזר.ישנה גם אהבתו של הורדוס לאחותו המרושעת שולמית, מעין לידי מקבת, המעודדת אותו לרצוח את אישתו ואת שני בניו. לבסוף עוצמתו הופכת לאסון.

"הדוכס", דרמה בארבע מערכות, נכתב בהשראת האגדה על הרוזן ולנטיין פוטוצקי, גר צדק מווילנה, הידוע בשם אברהם בן- אברהם, אשר במאה ה- 18, התגייר לכאורה, ושילם על המרת דתו בחייו. זה מחזהו של קציזנה אשר זכה לפירסומים הרבים ביותר, והוצג יותר פעמין מכל מחזותיו. הראשון שהציג אותו בוורשה, היה מורבסקי. בקרקוב ומאוחר יותר בדנציג,הוצג המחזה ע"י יונה טורקוב. בארגנטינה הופק המחזה על ידי רודולף ססלבקי,וכן הופק גם על ידי ה "וילנער טרופה" , ברומניה, פולין, לטוינה, אסטוניה ווילנה. בארצות הברית יוסף בולוף העמיד את המחזה על הבמה תחת הכותרת "גר צדק".

בהתייחסותו למחזה אמר קאציזנע שהסגנונו הדרמטי לא חדש לו. " כאשר באותו אופן כתבתי את 'הרוח, המלך', 'פרומתיאוס', ו-'מגדל בבל'" - הוא אמר- "היו אלה מחזות משולחן הכתיבה,תיאטרון שמיועד לקוראים."בזמנו היתה לי סלידה לבמה. לא יכולתי לסבול את המוסכמות התיאטרליות הקיימות, ובמשך זמן רב התיאטרון שיעמם אותי. לא רק אותי. כל השינויים שחלו בתיאטרון בשנים האחרונות, כל הגישושים וההצלחות של גישות בימוי שונות הן ההוכחה שלתיאטרון היה בזמנו צורך דחוף לריענון".

בזמנו של קאציזנע, קהל הצופים של תיאטרון יידישכבר נחשף, למגוון מחזות שעסקו בענייני דת, כפירה, גאולה, היחסים של בני ישראל עם הברית הקדושה, הרעיון המשיחי, ונושאים פילוסופיים ותאולוגיים אחרים. שפת התיאטון החדשה של קציזנה, עלולה להיראות מוזרה בחלוף כל כך הרבה עשורים של שליטת הראליזם והנטורליזם בדרמות הרציניות, אך אין ספק שהיא היוותה אתגר חדש. 

ב- 1937, מפרסם קציזנה שני מחזות היסטוריים: "דעם יידענס אפערע" (האופרה של היהודי), ו"שוורצבארד".הראשון, שללא ספק מהווה הפתעה לאלה שמכירים את הדמות המרכזית, וקראו את הקומדיות שלו מתאר את הייסורים של אנטוניו ג'וזה דה סילבה (היהודי),גדול המחזאים הפורטוגלייםבמאה ה- 18, שנרדף, עונה, ונשרף ע"י האינקוויזציה של ליסבון בגלל יהדותו. קאציזנע מתאר כאן את המחלוקות של דה סילבהעם החברה הצבועה שבתוכה הוא חי ושם בפיו ביטויים מסוכנים במסגרת הנסיבות ההיסטוריות בזמנו.כאן, כמוב "המלט", קאציזנע משתמש בתכסיס של מחזה בתוך מחזה. משה ליפמן מציג את המחזה בבואנוס איירס ב-14 במאי 1948, היום בו קמה מדינת ישראל. אידה קמינסק המציגה אותו בוורשה ב -21 באפריל 1958.

 ב"שוורצברד", דרמה בשלוש מערכות ושבע תמונות, קאציזנע עוסק במקרה של השען שלום שוורצברד, הנוקם את הפוגרומים הרבים נגד היהודים באוקראינה, ואשר ב -1926, בפריז, רוצח את סיימון פטליורה, מנהיג מבצעי מעשי הטבח הללו. במחזה זה בולטות הסצנות של המפגש בין שוורצברד והמשורר אשר שוורצמן. לבושים במדי צבא, שוורצברד כחייל לגיון צרפתי, ובן שיחו כחייל של בצבא האדום, הם מדברים על בעיות ועל עקרונות לאומיים והומניטריים. אין ספק כי בשל הנושא שלו, הפקתו של מחזה זה בשנת 1937 מסוכנת ומאויימת על ידי הצנזורה הפולנית. זיגמונט טורקוב מציג את המחזה ב-1937 בריגה, ובשנת 1938 בקובנה, תחת הכותרת: "המשפט". בזמן המלחמה המחזה מוצג בסאו פאולו, ביוהאנסבורג (1939), ובלוס אנג'לס (1940).

בין השנים-1929 1930 קאציזנע כותב את הרומן בארבעה חלקים "שטארקע און שוואכע" (חזקים וחלשים), תמונה מתוחכמת ורחבת היקף על חיי היהודים החילוניים בפולין, ובמיוחד בוורשה, לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה, ובזמן המהומה הכללית שהתפתחה לאחריה. הוא מתאר את השינויים הסוערים המתרחשים בחייהן של דמויות בלתי נשכחות, אשר חוויותיהן, שאיפותיהן המקצועיות, הפיננסיות והאידיאולוגיות משולבות ביניהן באופן הדוק. הדמויות של קאציזנע, פועלים, תעשיינים, סוחרים, ציירים וסופרים, שמרניים ומתקדמים, ובעל אחוזה הדוגל ברעיונות מהפכניים, מייצגים גוונים שונים של כוח וחולשה, של עוצמה וחוסר אונים, המהווים חלק בנשמה ומכתיבים את מסלולי החיים של בני האנוש. העלילה, עשירה ומורכבת מפרקים פנטסטיים, תככים ומצבים בלתי צפויים, מתארת ביד אומן פועלים, חוגים אמנותיים, עולם קטן של סופרים ועיתונאים, וגם יהודים פשוטים יותר. המהדורה הראשונה של הספר, בהוצאת קלצקין, יצאה לאור בווילנה בין השנים 1929 - 1930. מהדורה שנייה, תמיד ביידיש, הודפסה בבואנוס איירס במסגרת האוסף של "El judaísmo polaco" (יהדות פולין), ב 1954. בשנת 2012 הופיע בפעם הראשונה בתרגום לעברית של בלהה רובינשטיין, בהוצאת ידיעות אחרונות. אני לא מודע לקיום תרגומים לשפה הספרדית של רומן גדול זה ושל יצירות אחרות של קאציזנע יהיה בהחלט אתגר מעניין.

ערב מלחמת העולם השנייה, סופרים רבים המקורבים למעגל הספרותי של קאציזנע, מודעים לאנטישמיות הגוברת ולניצחונות הצבאיים הגרמנים, מחליטים לעזוב את פולין. קציזנה מעדיף להישאר. הוא משיג ויזה לארצות הברית, אך איננו מסוגל להשלים עם נטישת הכל מאחור והפיכתו למהגר, הן מבחינה פיזית והן מבחינה תרבותית. בספטמבר 1939, כאשר הגרמנים משתלטים על בירת פולין, משפחת קאציזנע בורחת מוורשה ללבוב, שנמצאת בשליטה סובייטית. שם פותח הסופר בפעילות אינטנסיבית, בעבודה על המשימות שהוזכרו לעיל. בחודש יוני 1941, כאשר הגרמנים מתעלמים מהברית עם ברית המועצות, אלטער, חנה ושולמית קאציזנע מנסים להציל את חייהם ולעבור לשטחי ברה"מ, אך לא משיגים מקומות על הרכבות המיועדות לפינוי תושבי העיר. אז מחליטה המשפחה כי אלטערקאציזנע , אשר יודע שהנאצים יחפשו אותו בשל פעילותו במהלך השלטון הסובייטי, ינסה לצאת את לבוב בכוחות עצמו. אשתו ובתו נשארות מאחור, בתקוה תמימה שאיש לא יפגע באישה ובבת הקטנה. יחד עם אלפי פליטים אחרים, קאציזנע המיואש מתחיל ללכת ברגל לכיוון טארנופול. לאחר צעדה מבעיתה של חמישה ימים, הוא מגיע לבסוף ליעדו, אולם הנאצים מקדימים אותו. עוזריהם האוקראינים כבר עסוקים בביצוע פוגרום שנמשך מן ה-4 עד ה-11 ביולי, בו רצחו חמשת אלפים יהודים. ב -7 ביולי, קאציזנע מוצא את עצמו, יחד עם קבוצה של יהודים, מובל לבית הקברות, ונוכח בערימות גבוהות של גופות.בהגיעם, הם נאלצים לחפור את קבריהם, במשך שעות סובלים מעינויים בל יתוארו, ולבסוף נרצחים. אחד האוקראינים, רואה כי קאציזנע בקבר, עדיין נושם. הוא נוטל מקל ומכה בו שוב ושוב עד צאת נשמתו . 

מותו הנורא של קאציזנע מתואר בפירוט על ידי נחמן בליץ, משורר יידיש צעיר, אשר הובל אף הוא לבית הקברות בטארנופול, ושכב במרחק מטרים ספורים מן המקום בו קאציזנע נרצח אך הצליח להימלט עם רדת הלילה ושרד. חנה קאציזנע נספתה במחנה הריכוז בלז'ץ. הבת שולמית שרדה את המלחמה, עת התחזתה לנוצריה. בשנת 1946 נישאה לשגריר האיטלקי בפולין, אוג'ניו ראלה. היא הקדישה חלק גדול מחייה לשימור המורשת האמנותית והספרותית של אביה, ונפטרה ב -1999.

תמיכה, חסות ,שיתוף פעולה