מאת אבנר הולצמן

יצחק דב ברקוביץ, סופר עברי ויידי, נולד ביום ז' בחשון תרמ"ו, 16 באוקטובר 1885בסלוצק שבפלך מינסק למשפחת בעלי מלאכה. ספג מילדותו את ספרות ההשכלה העברית, את הספרות הרוסית הקלאסית וספרות יידיש בת הזמן. בגיל חמש-עשרה לערך החל לכתוב סיפורים ורשימות בשביל עיתון פנימי שהוציא עם חבריו, אך ראשית פעילותו הספרותית הממשית חלה משקיבל ב-1903 משרת הוראה בלודז', והתיידד שם עם המשורר המתחיל יצחק קצנלסון. בעידודו של חברו פרסם את סיפוריו העבריים הראשונים בעיתון היומי "הצופה", ובשלהי 1903 אף זכה בפרס הראשון בתחרות הסיפורים שהכריז העיתון – זכייה שהוציאה לו מוניטין כמעט בן-לילה. בשנתיים הבאות פרסם כעשרים סיפורים ריאליסטיים המעוגנים בהווי העיירה הליטאית, שהרשימו את קוראיהם בעיצובם הריאליסטי המהימן, בראיית העולם הבשלה והמפוכחת שביסודם ובסגנונם העברי המשובח. התלהבות מיוחדת גילה ח"נ ביאליק, שערך אז את המדור הספרותי של הירחון "השילוח", וחזר והפציר בברקוביץ לתרום לו מיצירותיו. בזכות מעמדו המתבסס הוזמן בסוף 1904, והוא בן תשע-עשרה, לערוך את המדור הספרותי של העיתון "הזמן" בווילנה. ב-1905 התוודע שם לסופר שלום עליכם, שהיה נערץ עליו מנעוריו, ובאוקטובר אותה שנה נשא לאשה את בתו הבכירה ארנסטינה. מאז נהפך לחלק בלתי נפרד ממשפחת שלום עליכם, ליווה אותה בנדודיה ונעשה יד ימינו של חותנו בכל ענייניו הספרותיים. השהות במחיצת שלום עליכם הייתה בין הגורמים שעודדוהו לפנות ב-1906 לכתיבה ביידיש במקביל לעברית, ומאז פעל בשני מסלולים לשוניים אלה, שהזינו זה את זה. בניגוד לבני דורו, שבחרו בשלב מוקדם באחת משתי הלשונות, היה ברקוביץ סופר דו-לשוני מובהק עד אחרית ימיו, וכמעט לכל יצירותיו יש גרסות מקבילות בעברית וביידיש. אולם, בניגוד למעמדו המרכזי בספרות העברית נותר דמות משנית בספרות יידיש, ככל הנראה בשל נאמנותו לעברית, לציונות ולארץ-ישראל. 

ב-1910 כינס ברקוביץ לראשונה את סיפוריו בשתי הלשונות בשני כרכים מקבילים, והחל במפעל התרגום מיידיש של כתבי שלום עליכם, שעתיד היה להסתעף ולהתרחב במשך עשרות שנים ולהתחבב על המוני קוראים עברים בני כמה דורות. בשנים 1910־1913 שימש עורכו הספרותי של "העולם", שבועון התנועה הציונית, ועבר עמו מווילנה לאודסה. ב-1913 עזב את רוסיה לצמיתות, ולאחר שהות בברלין היגר לארצות-הברית עם משפחת חותנו ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לאחר מותו של שלום עליכם ב-1916 הופקד על ירושתו הספרותית, ערך את מהדורת כתביו המקיפה (1917־1923) והוציא את "דאָס שלום-עליכם בוך" (1926), הכולל אוסף גדול של תעודות ומכתבים רבי חשיבות. בד בבד תפס מקום מרכזי בחיי הספרות העברית באמריקה, כעורך כתבי-העת "התורן" ו"מקלט" וכמנהל הסניף האמריקני של הוצאת שטיבל. לאחר ארבע-עשרה שנות חיים בארצות הברית עלה לארץ-ישראל ב-1928 ונעשה, כדרכו, פעיל ומעורה בחיי הספרות, בין היתר כאחד העורכים-המייסדים של השבועון "מאזנים" (1929). יצירותיו משנות השלושים (בתוכן הרומנים "ימות המשיח" ו"מנחם-מנדל בארץ-ישראל") עומדות בסימן הפגישה הנפעמת עם ארץ-ישראל מתוך הזדהות ציונית עמוקה, אך חשוב מהן הוא ספרו הממואריסטי רחב היריעה. הספר נוצר מתוך כוונה להנציח את דמותו של שלום עליכם מתוך ההיכרות האישית עמו, אך התרחב לכלל תמונה פנורמית של חיי הספרות היהודית במרכזיה השונים באירופה בתחילת המאה העשרים. הוא פורסם תחילה בהמשכים ביידיש ("אונדזערע ראשונים", 1931־1933) ולאחר מכן בנוסח עברי ("הראשונים כבני אדם", 1938). בשנותיו האחרונות התקין מחדש את כתביו העבריים במהדורה מסכמת, התמסר למפעלי הנצחה של יהדות מזרח אירופה (עריכת ספר הזיכרון לעירו סלוצק, 1962, והקמת בית שלום עליכם בתל-אביב), וחיבר את יצירתו האחרונה, שהופיעה במקביל בעברית וביידיש: צרור "פרקי ילדות" המוגשים מזווית ראייתו של ילד רך (1965־1966). ב-1955 הוענק לו פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על תרגום הסיפורים האחרונים מכתבי שלום עליכם.

עיקר חשיבותה של יצירת ברקוביץ מצוי בסיפורים שכתב בעשור הראשון ליצירתו, בטרם עזב את מזרח-אירופה. בקרב הסופרים העברים בני זמנו תפס עמדה מיוחדת. מצד אחד ביטא בסיפוריו את החוויה המרכזית של הדור – חוויית התלישות וההיטלטלות של צעירים יהודים בין העולם המסורתי הישן לבין העולם המודרני – ואף שיכלל והרחיב אותה בהעלותו גלריה מגוונת של דמויות שחייהן עומדים בסימן היתמות, הבדידות, הניכור, הבושה וההשפלה. בכך הוא קרוב לסופרים כברנר, גנסין ושופמן, ולא עוד אלא שהיתה זו כותרת סיפורו שלו, "תלוש" (1904), שהעניקה לתופעה ספרותית רחבה זו את שמה. מצד שני נטה לבחון את דמויותיו מתוך פרספקטיבה צוננת למדי של מספר חיצוני, בסגנון שָלֵו ומאוזן ובלשון ריתמית עשירה ומרובדת, כאשר גורלו הפרטי של היחיד המיוסר הוא חלק מתהליכים חברתיים-היסטוריים מקיפים. משום כך נהוג לראות אותו כדמות ביניים הממזגת את שני הנוסחים המנוגדים שנתנו את אותותיהם בסיפורת העברית דאז: "נוסח מנדלי" האֶפִּי-פנורמי מול "נוסח ברדיצ'בסקי" האקספרסיבי-דרמטי. שילוב זה שבין הפסיכולוגיה האינדיווידואלית לבין היריעה החברתית והנופית הרחבה הוא שהפך את סיפורי ברקוביץ לחוליית-מפתח בביסוסו של הנוסח הריאליסטי בסיפורת העברית. נוסח זה נשען בבירור על השפעת הפרוזה הרוסית הקלאסית של המאה התשע-עשרה, שברקוביץ עצמו ציין אותה כמקור הראשי של חינוכו הספרותי, ואף תרגם מתוכה מיצירות טולסטוי וצ'כוב. לימים נעשו דרכי התיאור והעיצוב הלשוני שלו בסיפוריו (וכן בתרגומי שלום עליכם שלו) מן המודלים שעמדו לנגד עיניהם של סופרים צעירים מבני "דור תש"ח" בארץ-ישראל, כאשר גיבשו את כלי ההבעה הריאליסטיים שלהם בשלבים הראשונים של יצירתם. י"ד ברקוביץ נפטר בתל-אביב, בי"ז באדר ב' תשכ"ז, 29 במארס 1967.

(לקסיקון הספרות העברית החדשה)

מחזות (כרך ד' בכתביו)

בארצות הרחוקות, קומדיה בארבע מערכות
אותו ואת בנו, דרמה בשלוש מערכות (1969)
מירה, מחזה בשלוש מערכות
מי נביא וידע , בדיחה במערכה אחת
משחק פורים ,מחזה התולים בנוסח המשחק העממי
תרגום ועיבוד מחזות שלום עליכם

קישורים

י.ד. ברקוביץ באנציקלופדיה של איוו (אנגלית) קרא כאן
"אותו ואת בנו" בתיאטרון הבימה 1934,בימוי ברוך צ'מרינסקי קרא כאן
"נשף בראשית "(כולל את סיפורו של ברקוביץ' "פגע רע" הבימה ,בימוי ווכטנגוב 1918 קרא כאן
"קשה להיות יהודי" תרגום ועיבוד ע"פ שלום עליכם ,תאטרון הבימה, בימוי אברהם ניניו 1965 קרא כאן
"טוביה החולב" מאת שלום עליכם ,תרגום י.ד. ברקוביץ',הבימה, בימוי ברוך צ'מרינסקי 1943 קרא כאן

תמיכה, חסות ,שיתוף פעולה