בוריס ארונסון (1980-1898)
סיפורו של ארונסון, שנולד ב-1898 בנו של רב מן העיר נייז'ין ליד קייב (היום באוקראינה) ומת ב-1980 בניו יורק, פותח צוהר לאמנות האוונגרד היהודית של תחילת המאה ה-20, ולפועלם של אמני קבוצת הקולטור ליגע שהיו שלובים באותו אוונגרד, ושהשפעותיהם נפוצו לאירופה, לאמריקה ולישראל. באביב 1918 בוריס ארונסון, יששכר בער ריבק ואחרים ייסדו באוקראינה את המדור האמנותי של הקולטור ליגע , ארגון לפיתוח התרבות היהודית החדשה ביידיש. זה היה תור הזהב של תנועות אוונגרד שונות, במזרח אירופה ובעולם כולו, וחברי הקבוצה נפגשו בקייב בתקופת לימודיהם וחיו אורח חיים ההולם אמני אוונגרד.
אף שרבים מאותם אמנים שכללו גם את מרק שגאל, עזבו את השטייטל והותירו את הדת מאחוריהם, זהותם היהודית הייתה מרכיב עיקרי ביצירתם, ושימור התרבות שממנה באו, תוך חדשנות ההולמת את התקופה, הייתה בראש מעייניהם. בכתב העת ביידיש אויפגאנג פרסמו ריבק וארונסון את מניפסט האוונגרד היהודי, הקובע כי הוא חותר לסינתזה בין המסורת האמנותית היהודית להישגים של המודרניזם האירופי הקיצוני
אמני המודרניזם האמינו כי כדי לשנות את העולם נדרשת טוטאליות, ולכן עסקו גם בתחומים אחרים מלבד ציור ופיסול. אך להבדיל מאמני האוונגרד הרוסי, שעסקו למשל בטקסטיל ובארכיטקטורה, האמנים היהודים שמו דגש על המלה הכתובה והרבו לאייר ספרים באסתטיקה הייחודית להם. ריבק למשל אייר סידרת ספרי ילדים ביידיש מאת מרים מרגולין שראתה אור ב-1922, מאיסעלעך פאר קליינינקע קינדערלעך (מעשיות קצרות לילדים קטנים"). גם אמנים ידועים כמו מארק שאגאל ואל ליסיצקי עבדו עם הקבוצה והוציאו ספרים בהוצאתה..
בחלוף הזמן נפוצו חברי הקבוצה בעולם, וב-1922 עברו רבים מהם לברלין, שהייתה אז כר פורה לעשייה ותצוגה של אמנויות מתקדמות. חלקם גם עלו לארץ ישראל בשלב זה או אחר. והשפיעו על האסתטיקה האוונגרדית של הפוסטרים של תנועת הפועלים בארץ משנות ה-40 עד שנות ה-60.
ארונסון, שהיה בין האמנים שעברו לברלין, למד שם אצל אמן הגרפיקה המפורסם הרמן שטרוק. בסוף 1923 הגיע לניו יורק, ללא כסף בכיסו או אנגלית בפיו, ובאופן טבעי הצטרף לאמנים היהודים שפעלו אז בניו יורק, אחד מהמרכזים הגדולים ביותר לתרבות היידיש באותה תקופה. בסביבה זו החלו להתגבש נטיות מודרניות עוד לפני מלחמת העולם הראשונה והן התחזקו עם הגעתם של נחשולי הגירה חדשים ממזרח אירופה. הם הביאו עמם גם רעיונות חדשניים שחתרו לרפורמציה של התיאטרון היהודי, אשר תפס מקום חשוב בין מרכיבי המערכת התרבותית הלאומית-חילונית.
שנה לאחר שהגיע לניו יורק, התמנה ארונסון למעצב התפאורה של תיאטרון אירגון התיאטרון היהודי בברונקס ה אונזער טעאטער (התיאטרון שלנו). בעבודתו עם התיאטרון יצר רישומים לתלבושות ולתפאורה של ההצגות יום ולילה (מחזה של ש. אנסקי) והסך הכל האחרון (מחזה של דוד פינסקי ) ארונסון השתמש ברישומיו בכלים קונסטרוקטיביסטיים של ממש, והשפיע על המחזה רבות בכך שחיבר את השחקנים לתפאורה באמצעות אותה אסתטיקה. בזכות עיצוביו עורר התיאטרון עניין, ובסאן הניו-יורקי, למשל, נכתב כי ניסוייו הפוטוריסטיים של ארונסון חשובים לצורך התפתחותו של התיאטרון האמריקאי כולו.
מרחיקת לכת עוד יותר היתה עבודתו של ארונסון בתיאטרון יידשער קונסט-טעאטער , שבראשו עמד השחקן הידוע מוריס שוורץ. שיתוף הפעולה ביניהם הוליד ב-1927 הפקת ענק ביחס לאותם ימים - ההצגה הדיבר העשירי/לא תחמוד מאת אברם גולדפדן. לאותה הפקה רשם ארונסון סקיצות ל-25 סצנות וכ-300 תלבושות, ואחת התפאורות המרשימות ביותר שעיצב היתה לסצינת הגיהנום , אשר מתרחשת במעין מבנה דוגמת פרופיל של גולגולת אנושית, המזכיר במקצת את האסתטיקה המכנית של זמנים מודרניים של צ'רלי צ'פלין או מטרופוליס של פריץ לאנג.
לא נראה שום דבר דומה לכך בארצות הברית והמחזה הפך לבית ספר של ממש בעבור אמנים שנעשו לאחר מכן למובילי התיאטרון האמריקאי.
ההצלחה הזאת הביאה לארנסון את ההצעה הנחשקת ב-1931 לעבור לעבוד בברודוויי, בין ההצגות שעיצב: השושנה המקועקעת, אנה פרנק, קברט, הלו דולי, מוסיקת לילה זעירה, קומפני, זורבה, המחיר וכמובן כנר על הגג (ארונסון טבע את השם כנר על הגג לסיפורי טוביה החולב של שלום עליכם בהשראת ציורו של ידידו שגאל ).
הוא היה המעצב היחיד שזכה שש פעמים בפרס טוני על עיצוב ושבע פעמים היה מועמד סופי.
צפו בדברים של מוטי סנדק על בוריס ארונסון בפתיחת התערוכה בתל אביב 2010
