כארבע מאות שנה של יצירה עממית-תיאטרלית סיפּקוּ לו לגוֹלדפדן חומרי-בנין לתיאטרון היהוּדי, הידוּע כיוֹצרוֹ וּמקימוֹ.

כבר במאה השש-עשרה הופיעה ספרוּת דרמטית עממית-פּרימיטיבית בשפה היהוּדית בצוּרת דיאַלוֹגים וסַטירוֹת, שירי-כלה דרמטיים שהוּשמעוּ בחתוּנוֹת, ריקוּד-המוות מהמאָה הקודמת (שאת גלגוּלו ראינוּ בהדיבּוּק ), דרמות תנ"כיות ומופעי פורים שפיל .כל הספרוּת הזאת לא היתה מקוֹרית ומקוֹרה במיסטריות נוֹצריוֹת של המינֶזֶנגרים בימי-הביניים אוּלם היא לא היתה אנוֹנימית: ידוּעים שמוֹת של מחבּרים, שהמפוּרסמים בהם היוּ מנחם אָלנדורף ואייזיק וואליך. תחת השפּעת ה-Nar והטייוול הגרמני והארלקין האיטלקי מתיאטרון-האימפּרוֹביזציה האיטלקי Commedia dell'arte מופיע הלץ היהודי ,הבּדחן, המרשליק. להקת-ליצים זו מוּרכבת בעיקר משוֹטים מקצוֹעיים, בחוּרי-ישיבה, משוֹררי-חזנים וּמנגנים שונים בדוֹמה ללהקוֹת-השׂחקנים הנוֹצריים שהיוּ מוּרכּבים בעיקר מבעלי-מלאכה ושוליוֹת. הלץ הזה, שעיקר תפקידוֹ היה לשעשע, לבדח ולבדֵר את הקהל, משל בתיאטרוֹן היהוּדי בגלגוּלים שוֹנים במשך ארבע מאוֹת שנים ואותו ירש גוֹלדפדן.

כזה בערך היה מצב האמנוּת התיאטרונית בשעה שגוֹלדפדן ניגש ליצירת התיאטרוֹן היהוּדי. אוּלם היה עוד גורם אחד שבלעדיו לא יוּבן האַקלים התיאטרלי של הזמן, גורם זה שהכשיר במידה רבה את הקרקע להופעתו של גוֹלדפדן, הלא הוּא משוֹררי בּרוֹדי .

משוֹררי בּרוֹדי הופיעוּ בשנות החמישים , הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה, עד להוֹפעת גוֹלדפדן ואף אחריו. אלה היו חבורות זמרים מקצועיים, רוּבם בני ברודי שבגליציה, שהיוּ מציגים הצגות עממיות ועל-ידי ניגוּנים וריקוּדים , היוּ מבדחים את הקהל בבתי-מרזח, מסעדות, מרתפי-יין או גינות של בתי-קפה. מברודי פּשטוּ המשוֹררים האלה לכל רחבי גליציה ורומניה ומשם גם לרוסיה, ביחוּד לעיר אוֹדסה. ראש הזמרים האלה היה בֶרל ברוֹדֶר; הוּא היה בעצם השחקן היהוּדי הראשון. מתחילה היוּ משוררי-ברודי עצמם מחבּרים את המלים לניגוּניהם והשתמשוּ הרבה באימפּרוֹביזציה. אוּלם לאחר זמן התחילוּ להשתמש בשירי הפּייטנים העממיים היהוּדיים, וֶלוֶל זְבַרז'ר, אליָקום צונזֶר ולאחר מכן גם בטקסטים של לינֶצקי וגוֹלדפדן, שתיארוּ את חיי דלת-העם. משוֹררי-ברוֹדי לא נשאוּ נפשם למטרות השכלה או סטירה פּוֹליטית: מטרתם היחידה הייתה לבדח את הקהל ולהצחיקוֹ משום כך נתחבבו מאד על הקהל. היסוד התיאטרלי קיבל את ביטוּיוֹ לא רק בצוּרה הדיאלוֹגית של השחקנים, אלא גם במימיקה, באיפּוּר ובתלבושת.

באוטוביוגרפיה שלו מציין גוֹלדפדן עצמוֹ כי משוררי-ברודי היוּ מבשׂרי התיאטרון היהוּדי. כאלה היוּ הגוֹרמים הסוציאליים והרוּחניים שהכשירוּ את הקרקע לתיאטרונו של גוֹלדפדן. גוֹלדפדן נולד בשנת 1840 בסטרוֹ-קוֹנסטנטינוֹב, פּלך ווֹהלין. אָביו, חיים-ליפּא, שען לפי מקצוֹעוֹ, היה יהוּדי משׂכּיל, והחינוּך העברי והכללי שנתן לבנוֹ היה ברוּח ההשׂכּלה בן שבע עשרה נכנס גוֹלדפדן לבית-המדרש לרבנים בז'יטוֹמיר, אשר בראשו עמד חיים זליג סלוֹנימסקי, מי שייסד את השבוּעוֹן הצפירה, אחד ממוריו היה אברהם בר- גוֹטלוֹבר, משורר ההשׂכּלה, שבביתו נתחנך גולדפדן. חינוּכוֹ של גולדפדן בסביבה עברית-לאוּמית זו גרם לו שבסוף ימיו היה יוצר התיאטרון היהוּדי לחוֹבב-ציוֹן ולציוני נלהב, דבר שהעלים תמיד מדעת הבּיוֹגרפים היידישאים שלו. בימי שהותו בבית-המדרש לרבנים קרה מקרה, אשר יתכן שהוּא התווה את דרך-חייו ויצירתו של גולדפדן הצעיר: לפי יזמתה של הגב' סלוֹנימסקי הציגוּ תלמידי בית-המדרש את הקוֹמדיה הנודעת ,סרקל'ה של הד"ר שלמה אטינגר – קוֹמדיה הנחשבת לאחת מיצירות המוֹפת של ספרוּת היידיש. את התפקיד של סרקל'ה מילא גולדפדן.

בשנת 1865 פּרסם גוֹלדפדן את קובץ שיריו העברים ציצים וּפרחים – שירים הכתוּבים ברוּח ההשׂכּלה ללא כשרון מיוּחד. בשנה שלאחריה פרסם את אוסף שיריו היהוּדיים דאָס יודעלע המוּקדש לאימו. בשנת 1869 פּרסם גולדפדן בקוֹבץ די יודענע את שני הווֹדוילים הדרמטיים שלוֹ: שתי שכנוֹת והדוֹדה סוסיה, שתוכנם שאוּב מחיי היהוּדים באוֹדסה.

אולם בשלב-חיים זה, עוד רחוק היה גולדפדן מרעיון התיאטרון: הוּא היה נתוּן עדיין לרעיון ההשׂכּלה. בשנת 1875 נסע למינכן, כדי לקבל תוֹאר דוֹקטוֹר באוּניברסיטה, אלא שעד מהרה הסתלק מרעיון זה. אז בא ללמבּרג, נפגש שם עם יצחק-יואל לינצקי ויחד עמו הוציא את השבוּעוֹן ישראליק , שלא האריך ימים; כזה היה גם גורל העיתון איזראעליטישע פאָלקס-בּלאט , שהוֹציא בצ'רנוביץ'. ליאסי שברומניה בא בשנת 1876 והמשיך לטווֹת את חלום-ההשׂכּלה שלו. אוּלם פּגישתו עם ישראל גרודנר ממשוררי-ברודי, שׂמה קץ לחלום זה וברומניה נוסד התיאטרון היהוּדי. גולדפדן מסר לגרודנר כמה פּזמונים בלי עלילה והתיר לו להוסיף פּרוזה משלו. "העיקר", כותב גוֹלדפדן באוֹטוֹבּיוֹגרפיה שלוֹ, "עליך לדעת מתי להכּוֹת, מתי להתנשק ,מתי להתפּייס ומתי לרקוד".

לדברי גולדפדן היה הדבר בליל ותערוֹבת. מן התכנייה של הדרמה הראשונה של גולדפדן, האינטריגה או דבוסיה הנרגנית , אָנוּ לומדים משהו על השחקנים: הגיבּוֹר הראשי – גרודנר; אשתו – סופיה גולדשטיין – קרפ , ידיד הגיבור – "א גאסן-יינגל"; שכנה – "א יידענע פון 35 יאר" – יששכר גולדשטיין; אחי אשת הגיבּוֹר – "א גאסן-יינגל". כזה היה האנסמבּל !

ההצגות הראשונות שהוּצגוּ ביאסי, בטושני, בראילה, בגלץ ובבוּקרשט היוּ שוּרה של הרפּתקאות כספּיים. לא פּעם היה גולדפדן ממשכּן את השחקנים עצמם, את גרודנר וגולדשטיין כדי להשיג כסף ולפרוע את החובות ולשכור אוּלמות בערים אחרות. בתקוּפה רומנית זו אנוּ רואים כבר את התיאטרון היהוּדי על כל ליקוּייו בעתיד. לתיאטרון שלו הצליח גולדפדן למשוך את אחד מגדולי השחקנים היהוּדים, זליג מוגולסקו. אך הקנאָה והמחלוֹקת בינו ובין גרודנר בשל מילוּי התפקיד הראשי גרמוּ לכך שגרודנר עזב את הלהקה וייסד תיאטרון משלו, אף הפּרוֹפ' הורוויץ הידוּע שנמצא אז עדיין באמריקה ייסד תיאטרון משלו. את הלחנים היוּ לומדים בעל-פּה, בלי תווים, מפּני שגולדפדן לא ידע לכתוב תווים ; את התפקידים למדוּ בלי טקסטים כתוּבים, ורק למען שחקן אחד, משה טייק, צריך היה לכתוב את התפקיד מפּני שהוּא היה חרש. שחקניות לא היוּ בנמצא, מלבד גולדשטיין-קרפ. ומשום כך התחכם גולדפדן וכתב מחזה מיוּחד בשם הכלה האילמת .

בתקוּפה זו כתב גוֹלדפדן מחזות ואוֹפּירטות רבים, וביניהם שמנדריק , קבּצנזוֹן והונגרמן , צרוֹר עצים , המת החי, יוקל ויוקל, בּריינדלי קוֹזק, נִי בֶּה נִי מֶה ני קוקוריקו והמכשפה (בּאבּע-יאכנע ). ראוי לציין שבאותה תקוּפה הופיעה גם הביקורת התיאטרלית הראשונה בצוּרת קונטרס בשם במת ישחק או גיא החיזיון מאת הרואה אברהם הגרשוני לבני קהת הלא הוא ג. אברמסקי.

הצגוֹתיו של גולדפדן הצליחו יפה מבחינה כלכלית – וביחוּד בבוּקרשט. קהל הצופים שלו היה עמך , וגם קבּלנים יהודים עשירים שבאוּ מרוּסיה לרומניה כדי לצבּוֹר הון בשנות החירום של המלחמה עם תוּרכּיה. ערך התיאטרון עלה בעיני הקהל. מחיר הכרטיסים עלה מ-2 פרנק עד 20. גוֹלדפדן לא חשׂך כסף לעיצוב תפאורה ותלבושות. והיה הראשון ששילם מַשׂכּורות גבוהות לשחקנים.

בשנת 1879, כשהתחילוּ ימי המַשבּר ברומניה עבר גולדפדן עם ליברסקו לרוסיה והתחיל השלב השלישי של פּעוּלתו. בלהקתו של גולדפדן היוּ 40 איש. ההצגה הראשונה שהוּצגה באוֹדסה בהצלחה רבה היתה המכשפה (4–5 פּעמים בשבוּע). אוּלם עד מהרה אָסרה הממשלה הרוּסית את הצגת מחזותיו, הואיל ולא אוּשרוּ על-ידי הצנזוּרה. אחרי שתדלנוּת מרוּבה קיבל רישיון לשחק בתחוּם-המושב. אוּלם זו לא הייתה הלהקה היחידה ברוּסיה. גולדפדן עצמו הרכיב להקה בהנהלת אחיו נפתלי ששיחק בקישינב. עוד להקה קמה בראשותם של מתחרי גולדפדן מוגולסקו ויוסף לטיינר.

בתקוּפה זו חיבּר גוֹלדפדן את הקוֹמדיה שני קוּני למל (עיבּוּד של מַחזה גרמני) ואת האופּרטה שוּלמית אשר הוּצגה בארצות שונות בשש לשונות. גולדפדן שיחק בעיקר בדרומה של רוּסיה; בגלל הדיאלקט הווֹלני נמנע מלשחק בליטא ובפוֹלין. אוּלם הפּרעות שפּרצוּ בדרום אילצוּהוּ לצאת אל תחוּם המושב הווילנאי ובשנת 1881 שיחק בפּטרבּוּרג והביקורת לא האירה לו פּנים. אך הנה בא שוב מפנה: בהשפּעת הפּרעות וחיבת-ציוֹן החליט גולדפדן לחבּר דרמות לאוּמיות. בשנת 1882 חיבר את ד"ר אלמסדה ובו השיר העממי המפוּרסם "פאריאָמערט-פארקלאָגט"; בשנת 1883 תירגם את אוריאל אקוסטה של גוצ'קוֹב בתוֹספת מוּסיקה; אותה שנה העלה את האופרטה ההיסטורית בר-כוכבא, אשר יחד עם שולמית שבתה את לב כל היהדוּת הרוסית. אך באותה שנה ממש אסרה הממשלה הרוסית על הצגותיהם של תיאטראות יהודיים רחבי-רוסיה. האיסוּר בא כתוצאה של הלשנה מצד האורתוֹדוֹכּסיה והמתבּוֹללים הרוסים-יהודים. אז עבר גולדפדן לפּוֹלין ושם המשיך זמן-מה את פּעוּלתו ללא הצלחה יתירה.

והנה הגענוּ לשלב הרביעי: בשנות 1887 נסע גולדפדן לאמריקה-בה היוּ קיימים תיאטראות יהוּדיים, שהציגוּ כמה ממחזותיו. היה יסוד לצפּוֹת, שיוצר התיאטרוֹן היהּוּדי יתקבּל בזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת, וגוֹלדפדן אָמנם התקשר עם מנהלי התיאטראות, שיציגוּ מחזות בהשגחתו. אוּלם השחקנים לא הסכימוּ לכך, הכריזוּ שביתה והטילוּ חרם על התיאטראות. את החרם נימקוּ בזה, שגולדפדן אינוֹ פּרוֹדוּקטיבי במידה מַספּקת. אך למַעשׂה פּחדוּ השׂחקנים, שגוֹלדפדן ירצה לרסן את שחקני השוּנד במשחקם ולהשפּיע גם על חלוּקת תפקידים. ולאחר שלא הצליחה באמריקה הצגת המחזה החדש שלו לא תחמוד הרחיקוּהוּ המנהלים מהתיאטרון. גולדפדן עוד ניסה להחזיק מעמד, ייסד עיתון, הקים בית-ספר דרמטי לירה, אוּלם כל ניסיוֹנוֹתיו נכשלוּ – והוּא חזר לאירוֹפּה.

וכאן – השלב החמישי והטרגי ביותר. הוּא הוֹפיע בלוֹנדוֹן, בפּריס, בלמבּרג, בקרקו, בבוּקרשט, בגלץ, בצ'רנוביץ; הוּא העלה מחזות חדשים: את רבי יוזלמן , את ימות המשיח, אוּלם כוכבו שקע. הוּא חי חיי דלות. הוּא סבל ממחלת הקצרת והתחיל יורק דם... בלונדון אמנם קיבלוּהוּ האגוּדות הציוניות בכבוד רב וגם נתנוּ לו שפע מַתנות. אוּלם מַטה-לחמו נשבּר. באחד ממכתביו לדינזוֹן (בערך בשנת 1902) הוּא כותב: "מזלי הוּא, שהעולם האוכל פּרי-עמלי השאיר לי דבר אחד שאינו יכול לאכול: את שמי, שהאלוהים נתן לי, את ה'אני' שלי... ואני – בתור אימפּרסריו – מוֹליך אותי בכל העולם, והעולם משלם דמי-כניסה, כדי לראות את פרי דמיוני"

גולדפדן נוכח לדעת כי באירופּה אין לו מה לעשות, ובשנת 1903 חזר לאמריקה – וזהו השלב השישי והאחרון. הפּעם מכפּרת אמריקה כפוּית-הטובה על העוול אשר עשתה לו. בגרנד טעאטער נערך נשף "קבלת-פּנים" חגיגי, בו הוּצגוּ ארבע מערכות של ארבע מיצירותיו. דברי-ברכה השמיעו יעקב אדלר, בוריס טומשבסקי ופיינמן. מתוך הכרת זכוּתוֹ ההיסטוֹרית הוּחלט שכל תיאטרון ישלם לו 5 דולרים לשבוּע, ונוסף לזה ייערך "בּנפיט", אחת לשנה. אוּלם אמריקה לא זכרה לוֹ חסדוֹ ושכחתוּ. סמוּך למוֹתוֹ כתב גולדפאדן את המחזה הלאוּמי בן-עמי , שבעצם היה עיבוּד של דניאל דירונדה . אך בניגוּד להסכם, מכר גולדפדן את המחזה הזה והוּא בא על ענשו: התיאטראות חדלוּ לשלם לו את דמי הקצבה השבוּעית המובטחת. ההצגה לא עלתה יפה. גולדפדן דרש מטוֹמַשבסקי הבּמאי שיציג את המַחזה שלוֹ כדרמה, אוּלם טוֹמַשבסקי הכניס לתוֹכה ניגוּנים. ימים אחדים לאחר מכן (בתשעה בינואר 1908) עצם גולפדן את עיניו לנצח והמלה האחרונה שעלתה על דל שפתיו היתה "התקוה".

גוֹלדפדן לא היה רק מחזאי, הוּא היה כוּלו – תיאטרון :יזם, שחקן ,בימאי, מפיק, מלחין, תמלילן , הוּא היה סיכּוּמוֹ של הלץ, של הבּדחן : "מכיון שהיהוּדי שרוּי בדאגות, אשתו צוֹרחת ומקללת והילדים בּוֹכים, יצרתי בשבילו מקום-מקלט מצרותיו הצרוּרות, הרודפות אחריו כל היום". וכך הופיעו על הבמה היהוּדית קוני למל, שמנדריק, הוֹצמַך ועוד .גוֹלדפדן נשאר – אבי התיאטרון העממי היהודי.

לששת השלבים של חייו ומלחמתו גולדפדן יש להוסיף שלב שביעי : בשנת 1904 נוֹסדה בניוּ-יוֹרק אגוּדה ציוֹנית של דוֹברי-עברית בשם אגוּדת ד"ר הרצל , גולדפדן, שהגה אז את הרעיון ליצור בימה עברית, כתב (בדצמבר 1905) את המַחזה דוד במלחמה בעברית עבור חברי האגוּדה ובשנת 1906 – הועלה המחזה פּעמיים על הבמה. זאת הייתה ההצגה העברית הראשונה במאה העשרים לא רק באמריקה, אלא בעולם כולו. היא הקדימה בחמש עשרה שנים את הדיבוק במוסקבה.

המכשפה מאת גולדפדן בתיאטרון הלאומי הבימה (21/10/2000 ) , עיבוד ובימוי מיקי גורביץ', בתפקיד המכשפה שלמה בר-אבא ( 1:33:11 )

קישורים

המכשפה בניו יורק 2018 קרא כאן
"המכשפה" חוזרת לניו יורק אחרי 80 שנה (אנגלית) קרא כאן

תמיכה, חסות ,שיתוף פעולה