התיאטרון של דז'יגאן ושומאכר

התיאטרון של דז'יגאן ושומאכר

 מודרניזם ,אוונגרד וחדשנות בתיאטרון היידיש

מבוא מאת דיאגו רוטמן

האמנים שמעון דז'יגאן (1905--1980) וישראל שומאכר (1908--1961), יוצאי להקת תיאטרון יידיש ניסיונית בפולין, החלו לפעול כצמד עצמאי במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה העשרים. במהלך פעילותם ארוכת השנים פיתחו השניים שפת במה ייחודית שהייתה לתו ההיכר שלהם בעיני קהל צופים אוהד ומעריץ ברחבי אירופה, בישראל, בארצות הברית ובדרום אמריקה. דרכיהם נפרדו ב־1960. שומאכר, שנפטר כעבור שנה, הספיק לשחק במחזה דרמטי אחד בתיאטרון יידיש רפרטוארי, ואילו דז'יגאן המשיך להיות פעיל עד לשנת 1980 – הוא הקים תיאטרון סאטירי בתל אביב ודבק בו במסלול שהתווה הצמד. הוא הפיק גם תכנית לטלוויזיה הישראלית וזכה להצלחה רבה בהופעות שערך בתפוצות. יצירתם של השניים, הנגישה עד היום בהקלטות שמע מתקופות שונות, נמנית עם האוצר הקלסי של תרבות יידיש המודרנית הודות לעושר נושאיה, תחכומה הלשוני, כישרון הביצוע וחריפותה הסאטירית. תרבות זאת העניקה מראשיתה מקום של כבוד להומור ולסאטירה כאמצעי אמנותי חיוני בהתמודדותה של החברה היהודית עם השינויים שפקדו אותה.

בראשית דרכם היו דז'יגאן ושומאכר שחקנים בתיאטרון יידיש המודרניסטי והניסיוני 'אררט' שנוסד בשנת 1927 בעיר לודז' שבפולין, בניהולו של המשורר משה ברודרזון. תיאטרון זה התאפיין בארגון פנימי כקולקטיב לא היררכי ובפיתוחה של שפה אמנותית ייחודית ומאתגרת, בניגוד למגמה השמרנית ששלטה  ברוב ההצגות של תיאטרון יידיש מסחרי בפולין באותה עת.

בשנת 1933 עברו השניים לוורשה, הקימו מחדש את להקת 'אררט', היו לכוכביה ובמאיה, ולאחר זמן מה הפכה הלהקה מזוהה עמם ובשמם. 'התיאטרון של דז'יגאן ושומאכר' היה לשם דבר בקרב יהודי פולין במחצית השנייה של שנות השלושים בזכות כישרון המשחק של השניים, הסאטירה הפוליטית הנועזת שלהם נגד האנטישמיות והשימוש היצירתי, הווירטואוזי לעתים, במגוון האמצעים שעמדו לרשות אמני המילה ביידיש: פרודיה, משחקי מילים, בדיחות, סאטירה אקטואלית וכיו"ב. מימי פעילותם בתיאטרון 'אררט' בלודז' השתמשו דז'יגאן ושומאכר בניב היידי של לודז' ודבקו בו. הם בחרו לא לאמץ את השפה הסטנדרטית שהייתה נהוגה בתיאטרון יידיש במזרח אירופה. בחירתם גילמה מעין סירוב להיכנע ללחצים תרבותיים ואידאולוגיים. הם נותרו אחרים, נטועים בעצמאותם הלשונית.

לאחר פלישת הצבא הגרמני לפולין נמלטו השניים מוורשה לביאליסטוק, שהייתה תחת שלטון סובייטי בעקבות הסכם ריבנטרוף־מולוטוב ונמלטו אליה יהודים רבים משטחי פולין שנכבשו על ידי גרמניה. בדומה לחלק מן הפליטים בחרו דז'יגאן ושומאכר להפוך לאזרחים סובייטיים. ב־1940 הם היו למנהלים האמנותיים של תיאטרון במה זעירה שנוסד בביאליסטוק ולדמויותיה המרכזיות של הלהקה. הלהקה הופיעה בערים רבות בברית המועצות עד כמה שבועות לאחר הפלישה הגרמנית ביוני 1941. שנה לאחר מכן, כשהתגייסו לצבא אנדרס במטרה לעזוב את ברית המועצות, נאסרו שני האמנים באשמת פעילות נגד המשטר הסובייטי. הם שהו ארבע שנים בבתי מעצר ובמחנה עבודה עד לשחרורם באוגוסט 1946.

לאחר מספר חודשים הצליחו לשוב יחד לפולין ולהקים בלודז' להקת תיאטרון סאטירי חדשה שפעלה עד 1949. באותה שנה הם לוהקו בתפקידים הראשיים בסרט היידי האחרון שצולם בפולין, סרט בהפקתו של שאול גוסקינד ובבימויו של נתן גרוס, 'אונדזערע קינדער' [הילדים שלנו] (1949). הסרט עסק בהתמודדות הילדים היהודים הניצולים עם הטראומה של השואה, בשיקום חיי היהודים בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה וכן בשאלת תפקידה של האמנות עם אתגרים אלה.

בשנת 1949 עזבו השניים את פולין לסיבוב הופעות במערב אירופה. ב־1950 הגיעו לראשונה לישראל כשחקנים אורחים, בתקופה שתקנות המדינה אסרו על שחקנים אזרחי המדינה להופיע בהצגות בשפת היידיש. בעקבות הצלחתם וכדי להגביל את כוחו של תיאטרון יידיש במדינת ישראל קבעה המועצה לביקורת סרטים ומחזות שאמנים אורחים רשאים להופיע בישראל שישה שבועות בלבד, אך בזכות מעמדם ופרסומם הותר להם להמשיך ולהופיע, ובלבד שישלבו קטעים בעברית שאורכם שליש מכל מופע. הקטעים שבחרו השניים לשלב בעקבות הדרישה הזאת היו בעיקר קטעי מעבר  ושירים בעברית מפי זמרות ישראליות.

דז'יגאן ושומאכר התקבלו בישראל באהדה רבה, בעיקר בקרב קהל דובר יידיש ומבקרי התיאטרון של עיתונות יידיש. גם מבקרי התיאטרון של העיתונות העברית שיבחו אותם, אך רבים מהם הסתייגו מבחירתם להמשיך ולהופיע בשפתם. דווקא הבחירה הזאת פתחה בפניהם אפשרות יצירתית להמשיך בדרכם האמנותית בסביבה שבשנות החמישים דחתה את היידיש כשפה וכתרבות. בזכות כישרונם יוצא הדופן הם ידעו כיצד לתרגם את המציאות לשפת תיאטרון סאטירי שהיה כלי מרכזי לייצוג ביקורתי של החברה הישראלית בעשור ששגשג בו הבידור הקל העברי וסאטירה פוליטית כמעט ולא הייתה קיימת על במת התיאטרון.

ב־1958 השתקעו דז'יגאן ושומאכר בישראל, אך הם המשיכו לערוך הופעות בתפוצות, בעיקר בארצות הברית ובדרום אמריקה. התיאטרון שהתמחו בו השניים הוא מופע בעל מאפיינים סאטיריים בלשון יידיש המתייחס למציאות היומיומית בת הזמן. הדיון בפעילותם על הבמה ומחוצה לה מחייב התייחסות להקשר של הזמן והמקום.

תיאטרון יידיש בישראל  זכה להתייחסות מעטה הן בחקר תרבות יידיש בישראל והן בחקר התיאטרון הישראלי. המחקר האקדמי התרכז בעיקר בחקר התאטרון העברי בישראל והתעלם לרוב מביטויים אמנותיים בשפות אחרות. שינוי במגמה הזאת החל בשני העשורים האחרונים הודות לעיסוק הגובר בחקר תרבות של קבוצות מיעוט  בישראל.

פרגמנטים מתוך הספר הבמה כבית ארעי: התיאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) מאת דיאגו רוטמן , בהוצאת מאגנס .דצמבר 2017 כאן

אנו מודים למנכ"ל הוצאת מאגנס יהונתן נדב ולצוות ההוצאה לאור ולד"ר דיאגו רוטמן על מבוא זה  והטקסטים המלווים את עולם התוכן דז'יגאן ושומאכר, מודרניזם ,אוונגרד וחדשנות בתיאטרון היידיש  באתר המוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי / אוסף תיאטרון היידיש און- ליין. 

קישורים

כוכבים נודדים , אוסף תיאטרון היידיש און-ליין כאן
עולם התוכן מחזאי היידיש הגדולים של המאה ה-20 כאן
על דז'יגאן ושומאכר בארכיון איוו (אנגלית)  כאן

הצילומים בעולם התוכן באדיבות ארכיון התיאטרון ע"ש יהודה גבאי בספרית בית אריאלה תל אביב ואוסף לידיה שומאכר-אופיר.
כל הזכויות שמורות לצלמים. נעשו מאמצים לאתר את שמות הצלמים/מעצבי כרזות , נשמח לקבל עדכונים ולהוסיף קרדיטים כמבוקש.

חסות ,שיתוף פעולה