מהלך טבעי בקריירה של דז'יגאן ושומאכר עם הפיכתם לשחקני הבמה הזעירה הפופולריים ביותר בפולין היה השתתפותם בתעשיית הקולנוע ביידיש, שהיה לה קשר הדוק לתיאטרון.

בתקופה, שנתן גרוס מגדיר כ'תקופת הזהב' של קולנוע יידיש בפולין (1936-1939), שיחק הצמד בשלושה סרטים דוברי יידיש: 'על חטא' (1936) בבימוי אלכסנדר מרטֶן (מאַרעק טענענבאַום), הסרט דובר יידיש הראשון שצולם על אדמות פולין (תסריט מאת י"מ ניימן, תפאורות בעיצוב יאנקל אדלר ומוזיקה של הנך קון); 'פֿריילעכע קבצנים' [הקבצנים העליזים]  (1937 בבימוי ליאון ז'אנו (Jeannot) וזיגמונט טורקוב, עם תסריט של משה ברודרזון בעיבודו של י"מ ניימן ומוזיקה של הנך קון; ו'אָן אַ היים' [ללא בית] (1939) בבימויו של מרטן – הסרט האחרון שצולם בפולין לפני המלחמה. דז'יגאן ושומאכר שיחקו גם בסרט 'אונדזערע קינדער' [הילדים שלנו] (1949) בבימויו של נתן גרוס שצולם בפולין לאחר המלחמה.


'על חטא' (1936)

עלילת הסרט 'על חטא' מתרחשת בימי מלחמת העולם הראשונה באזור גליציה תחת השלטון הגרמני. באמצע תפילת 'על חטא' ביום הכיפורים מקבל קצין יהודי, המשרת בצבא הגרמני (בגילומו של חבל בוזגן), הודעה שעליו לצאת לחזית. הקצין נפרד מאהובתו אסתר (רחל הולצר), בתו של הרב המקומי (אברהם מורבסקי), המתנגד ליחסים בין השניים ומבקש משני חבריו הטובים, שני בטלנים בגילומם של דז'יגאן ושומאכר, להשגיח על אהובתו. הקצין נופל בקרב. אסתר, שהרתה לו, יולדת בת, נוטשת אותה ונוסעת לאמריקה. שני הבטלנים דואגים לתינוקת ומעבירים אותה לבית יתומים. לאחר 16 שנה ולאחר קריירה מוצלחת כזמרת באמריקה אסתר היא אישה עשירה, אך לא מאושרת. היא חוזרת לעיירה לחפש את בתה, ושני הבטלנים נרתמים למשימה. הם מגלים כי את הבת אימצה משפחת לוין והם מתחילים במסע ביקורים אצל כל המשפחות בעיירה ששמן לוין. בעת החיפושים אסתר מתאהבת במורה למוזיקה בשם לוין (קורט קאטש) ומציעה לו לחיות עמה באמריקה. מתברר כי רחל – בתו המאומצת של המוזיקאי – היא בתה של אסתר. לאחר כמה סיבוכים האם והבת מתאחדות.


'פֿריילעכע קבצנים' (1937)

ההצלחה הרבה של הסרט 'ײִדל מיטן פֿידל' [ײדל עם הכינור] בבימויו של יוסף גרין (1936) עודדה את חברת ההפקות 'קינאָר' של שאול גוסקינד להפיק קומדיה משלה, 'פֿריילעכע קבצנים' (1937). גוסקינד רצה להפיק סרט בכיכובם של דז'יגאן ושומאכר והזמין טקסט ממשה ברודרזון, שאת עיבודו לתסריט קולנוע הפקיד בידי י"מ ניימן. הנך קון הלחין את המוזיקה לסרט. הצלם היה אדולף פרוברט – מטובי הצלמים של הקולנוע הפולני. ליאון ז'אנו וזיגמונט טורקוב ביימו את הסרט.

עלילת הסרט היא קומדיה של טעויות. נפתלי השען (שומאכר) וידידו החייט קופל (דז'יגאן), החולמים לשפר את מצבם הכלכלי העגום, נתקלים בשלולית נפט בעת טיול בחוצות העיירה, מתלהבים, מדמיינים לעצמם את הרווחים הגדולים שיפיקו מתגליתם ומחליטים להיות שותפים. הצופה יודע מיד בהתחלה כי השלולית היא נפט שנשפך מפח של פועל שעבר בשדה. בשובם הביתה השניים מגלים את סודם לנשותיהם ומשביעים אותן שלא לספר על התגלית לאיש. למחרת התגלית ידועה לכול. ברחבי העיירה נרקמות תכניות ורודות לתעשייה שתצמח ליד שדה הנפט. בעל הון מקומי מוכן להיות שותף ולהשקיע בפיתוח השדה, ותייר אמריקני המבקר בעיירה מנסה להשיג זיכיון להפקת הנפט. אשתו של נפתלי מבקשת לשדך בין האמריקני לבתה גיטל, בעוד בעלה מתכנן לחזק את השותפות עם קופל ולהשיא את גיטל לבנו של קופל. איש אינו מתחשב בתכניותיה של גיטל, המתאהבת בשחקן תאטרון נודד המבקר בעיירה. היא גונבת את התכניות היקרות של עסקת הנפט ובורחת עם בחיר לבה. בינתיים מגלה המהנדס, שהוזמן למדוד את השטח, כי התגלית אינה אלא עורבא פרח, וכי בשדה יש רק אבנים. נפתלי וקופל אינם מתייאשים ומתכננים להקים במקום מפעל למצבות.

'אָן אַ היים' (1939)

ב־7 במרץ 1939, שלוש שנים לאחר 'על חטא', נערכה ההקרנה הראשונה של 'אָן אַ היים' [ללא בית], מלודרמה המבוססת במידת מה על מחזהו של יעקב גורדין מ־1907, בעיבודו של אלטר קאציזנה ובבימויו של אלכסנדר מרטן. זהו הסרט האחרון שצולם ביידיש בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. כוכבי הסרט היו אידה קמינסקה, מרטן עצמו, אדם דום ודז'יגאן ושומאכר.

'אָן אַ היים' מספר את סיפורם של הדייג אברהם ריבקין (מרטן) ואשתו, אשר בנם הבכור טבע בים. הטרגדיה והאפשרויות לחיים חדשים שאמריקה מציעה מעודדות את ריבקין לעזוב את העיירה ולחפש פרנסה ועתיד טוב יותר למשפחתו בארצות הברית. ריבקין משאיר את אשתו, את בנו השני ואת אביו בעיירה, ולפני הנסיעה מבקש מהדמויות שגילמו דז'יגאן ושומאכר לשמור על משפחתו (בתפקיד דומה לזה שגילמו בסרט 'על חטא'). ריבקין מוצא עבודה בהדחת כלים במסעדה יוקרתית בניו יורק, ושם הוא מתאהב בבֶסי, זמרת ששרה ביידיש במסעדה. הוא מתלבט אם להביא את בני משפחתו לאמריקה. הסרט משקף משבר משפחתי הנובע מן ההגירה לאמריקה ומתהליך החילון, נושא קלסי גם בספרות יידיש המודרנית. בהיות יוצרי הסרט, מארטן וקציזנה, בעלי השקפה פוליטית שמאלית, אין זה מפתיע כי אמריקה מתוארת בו באור שלילי.

הזמרת מסייעת לריבקין להביא את משפחתו ליבשת החדשה. איחוד המשפחה אינו מצליח – העבודה הקשה של ריבקין ואהבתו הגדולה לבסי מרחיקות אותו ממשפחתו, הנקלעת למשבר חמור ואינה מצליחה להסתגל לחיים החדשים. הערכים החדשים, 'זמן הוא כסף' (‘Time is money’), והרומן עם בסי מחריפים את המשבר בחיי הנישואים של ריבקין. הגעגועים לעיירה גדולים. בנו השני של ריבקין נעלם, ואשתו משתגעת. לבסוף הבן חוזר ונדמה כי יש שביב של תקווה: המשפחה מתאחדת.

'אונדזערע קינדער' (1949)

'אונדזערע קינדער' הוא סרט עלילתי דובר יידיש היחיד באורך מלא שצולם בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה. ב־1948 פנה לנתן גרוס שאול גוסקינד בבקשה לביים סרט בהשתתפות דז'יגאן ושומאכר שיעסוק בשואה, ובעיקר במה שהוגדר 'התחייה היהודית' לאחריה. גוסקינד הציב בפני נתן גרוס שאלה דומה לזו שביטאו דז'יגאן ושומאכר בתכניתם הראשונה בפולין: כיצד קומדיה יכולה לדבר על השואה? לצדה הציג שאלה ייחודית משלו: כיצד ליצור סרט עם דז'יגאן ושומאכר שלא יהיה קומדיה? בסרט יש מרכיבים דומים לאלו שאפיינו את יצירתם האמנותית של דז'יגאן ושומאכר בשנים הראשונות לאחר השואה ושהשתקפו גם בזיכרונותיו של דז'יגאן: השתיקה לאחר השואה וייצוגה האמנותי, הצגת שאלה אתית ביחס לעצם העיסוק האמנותי בשואה, תפקידם של הילדים בשיקום חיי היהודים, עיצוב זיכרון העבר והמשך מסורת היידיש–  התרבותית והלשונית.

'אונדזערע קינדער' צולם בחודשים הראשונים של 1949, לאחר סדרת המופעים של דז'יגאן ושומאכר עם תכניתם האחרונה בפולין, באַלעבאַטיש און דעמאָקראַטיש [בורגני ודמוקרטי] (1948), ולאחר סיום סיבוב הופעות בפולין של נוסיה גולד, השחקנית שמגלמת בסרט את מנהלת בית היתומים. הסרט הוקרן בשתי הקרנות פומביות: ב־3 באפריל 1950 בוורשה ולמחרת בלודז'.

הסרט מתחיל בסצנת מבוא: ילדים עומדים עם מורה מול האנדרטה ללוחמי גטו ורשה, 'בדמייך חיי' של נתן רפפורט. התמונה קשורה קשר ישיר לטקס האזכרה שנערך למרגלות האנדרטה באפריל 1948 ואשר 'סימל את האחדות הלאומית היהודית וגרם להתרוממות רוחה',

מיד לאחר התמונות של הילדים מול הפסל של רפפורט, תמונות ששולבו בעריכה עם צילומים תיעודיים של ערמות נעליים ובובות – הוכחה ותזכורת לרצח במחנות ההשמדה – מוקרנות תמונות של נוער הבונה מחדש את ורשה ושל ילדים בבית הילדים בהֶלֶנוּבק המשחקים במרחב הפתוח, שותלים בגינה ו'לומדים בשפתם', יידיש, גם אם יידיש לא הייתה שפת רובם. הסרט מציג מסלול ברור: מן המוות לתחייה, ולילדים תפקיד חשוב בתהליך הזה.

הילדים שגרוס מצלם והלר מתאר הם לא רק אלה שהשתחררו מסיוטי האתמול. הצבת הילדים כמניע וכהצדקה לחיים החדשים לאחר השואה משקפת את שיח התקופה כפי שבא לידי ביטוי במאמרים רבים בעיתונות יידיש.  זהו גם מאפיין של יצירות רבות אשר עוסקות בשואה ומעמידות את הילד הניצול כעד להיסטוריה וככוח מרכזי בתחייה התרבותית והגופנית.

 ב'אונדזערע קינדער' גילמו דז'יגאן ושומאכר את עצמם, שחקנים פליטים המופיעים בתאטרון בלודז' עם התכנית באַלעבאַטיש און דעמאָקראַטיש, כפי שכתוב בכרזות של ההצגה התלויות ברחבי לודז' בסרט. בסצנה שהשחקנים מציגים בה על במת התאטרון את הקטע 'זמרי הגטו', ילדי בית היתומים מהלנובק, ניצולי שואה שצופים בהצגה, מרגישים שאין ההצגה הולמת את מציאות הגטו ומקימים מהומה בתאטרון. לאחר המופע הם מגיעים לחדר השחקנים להתנצל על התנהגותם בזמן שדז'יגאן ושומאכר דנים באחת השאלות המרכזיות של הסרט: כיצד אפשר להציג את השואה על במת התאטרון או האם השואה היא בכלל נושא לייצוג אמנותי. הדיון בלגיטימיות של ייצוגה האמנותי של השואה הפך להיות חלק בלתי נפרד מן הפרפורמנס האמנותי עצמו: אי־אפשר לעסוק בשואה באמנות בעת הזאת מבלי להציג את הוויכוח בין האמנים, מבלי לחשוף את תהיותיהם האתיות והאסתטיות.



קישורים

על הסרט מאמר מאת עדי שורק כאן

פרגמנטים מתוך הספר הבמה כבית ארעי: התיאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) מאת דיאגו רוטמן , בהוצאת מאגנס .דצמבר 2017 .  


                                                                  מתוך הסרט הילדים שלנו (1949) תזמון: 7:52 דקות 
                                                     


חסות ,שיתוף פעולה