מאת אמיר שומרוני

קדיה (בײדיש: קאַדיע, על־שם קדיש, סבה מצד אמהּ. בפולנית: Kiejla) מולודובסקי (מאָלאָדאָװסקי, Molodowsky) נולדה ב-10 במאי 1894, בעיירה ברזה־קרטוזקה (בייִדיש: בערעזע־קאַרטוזקע, או קאַרטוז־בערעזע. בפולנית: Bereza־Kartuska) שבתחומי ליטא היהודית (עד 1917 בתחומי הקיסרות הרוסית; בשנים 1939-1920 בתחומי פולין; לאחר מלחמת העולם השנייה צורפה לברית המועצות; כיום בבלרוס), היושבת במחצית הדרך בין ברנוביץ מצפון ובריסק בדרום-מערב. בימי ילדותה חיו בה כ־2,600 יהודים לצד 3,600 נוצרים. כמו במרבית עיירות ליטא היהודית, נתקיימו בברזה המוסדות הקהילתיים היהודיים האופייניים, והתנהלו חיים חברתיים תוססים – פעילות מפלגתית ותנועתית מגוונת. בעיירה היה קיים בית־ספר עברי של רשת 'תרבות'. ביולי 1942 רצחו הגרמנים ביריות כמחצית מיהודי העיירה, ובאוקטובר את הנותרים.

קדיה הייתה השנייה מבין ארבעה ילדים – שלוש בנות ובן. אביה היה משכיל, 'גמרא־מלמד' ומורה לעברית בחדר. ממנו שאבה קדיה את חינוכה הבסיסי: עברית, תנ"ך וגמרא. מורים פרטיים נשכרו ללמדה רוסית ומקצועות כלליים; סבתה לימדה אותה קריאה וכתיבת יידיש במסגרת כיתותיה לנערות להוראת השפה. ב-1907, עשירה בידע רב ובהשכלה מגוונת ביחס לבני גילה, ובמיוחד לבנות גילה, נשלחה לגימנסיה בוולקוביסק, עם סיום פרק לימודיה ב־1910 החלה מיד ללמד בבית ספר לבנות שבשרפּץ בפולין המרכזית (Sierpc, שערפּץ). שם היא עמדה מקרוב על אורחות היהודים הפולנים, מנהגיהם וגינוניהם, התמסרה לקריאת הספרות הרוסית הגדולה וליטשה את ידיעותיה בפולנית. ב-1912, בעקבות בילוי חופשת קיץ בוורשה, התגבש רצונה לחיות בעיר הגדולה. היא עברה לביאליסטוק, ולימדה תלמידים פרטיים במשך שנה. בביאליסטוק היא הצטרפה לחוג 'חובבי שפת־עבר' והעמיקה את ידיעותיה בעברית.

השהות בוורשה ובביאליסטוק קִבְּעָה אצל מולודובסקי את אהבתה הגדולה לעיר הגדולה. היא הגדירה את עצמה כ'גרויסשטאָטיקע' – בת העיר הגדולה – וסממני העיר הגדולה השתקפו ביצירתה כל ימי חייה: החשמלית, החנויות, הבתים הגבוהים, המשרדים, הפארקים, התנועה, המוני האנשים, הניכור, החברה היהודית החילונית המשכילה, ומעל כולם רוחב האופקים, הפתיחות, העיתונות, הספריות והספרויות הרוסית והצרפתית, ספרות ײדיש הקלסית והספרות העברית. המפגש עם כל אלה בביאליסטוק גרם לה לתובנה שעליה להמשיך ולהתעמק בלימודי התנ"ך, התרבות היהודית והעברית. היא עברה לװרשה והשתלמה אצל יחיאל הלפרין, שייסד וניהל עם פנינה הוכברג זוגתו גן ילדים עברי וקורסים להכשרת גננות.

ב־1914 היא הוסמכה כגננת עברייה. בעת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, תוך כדי בריחה מזירת המלחמה, היא עקרה יחד עם המוסד החינוכי של הלפרין לאודסה, ושימשה אצלו כגננת בגן הילדים המסונף לקורסים. נוכחותם היומיומית של המורים: ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן וקלויזנר והשתתפותה בהרצאותיהם ובשיעוריהם, למרות שכבר הייתה גננת עובדת, הרחיבו את ידיעותיה בעברית, בספרות עברית ובספרות כללית, והצמיחו אצלה את השאיפה להיות סופרת.

בקיץ 1917, בזמן נסיעתה לחופשת משפחה מאודסה לברזה, נחסמו הדרכים צפון־מערבה בגלל המהפכה הרוסית, והיא נאלצה להתעכב בקייב לכל ימי חופשת הקיץ. עם תחילת שנת הלימודים היא החליטה להישאר בקייב – שוב בעיר הגדולה – ומצאה שם עבודה כמורה פרטית במשפחות יהודיות, אשר עקרו מהעיירות בעקבות מוראות הפוגרומים באוקראינה. התעכבות זו התארכה לתקופה של ארבע וחצי שנים, עד אמצע 1921 – היא התקופה המעצבת את חייה כמשוררת. בקייב היא התוודעה למי שהיה אולי הדמות המשמעותית ביותר בחייה – הסופר דוד ברגלסון. הוא היה הרוח החיה בחוג הסופרים והמשוררים היהודים המודרניסטים בעיר ובהם: יחזקאל דוברושין, דער נסתּר (פנחס כגנוביץ), לייב קוויטקו, דוד הופשטיין, פרץ מרקיש ונחמן מייזיל. בדרך מקרה הגיעה לידי ברגלסון מחברת עם שיריה. הוא התפעל מהם, ביקש להתוודע אליה, והזמין אותה לביתו לפגישותיו של חוג אנשי הרוח היהודיים, שהתאגד במסגרת 'קולטור־ליגע' (ליגת התרבות). ברגלסון ערך את הקובץ הספרותי 'אײגנס' וביקש את רשותה של מולודובסקי להדפיס בו שניים משיריה: סדרת השירים דאָרשט (צמא) והשיר 'שטאָט (עיר). אלה היו שתי היצירות הראשונות של מולודובסקי שראו אור בדפוס. ברגלסון עודד אותה לכתוב, ולפי דבריה, 'פתח בפניה אופקים חדשים, והפך אותה למשוררת.

בקיץ 1921 נישאה מולודובסקי לשמחה לב, יליד 1896, בעיירת הולדתו לֶכוביץ' שבליטא היהודית (כיום בבלרוס). הוא היה איש רוח משכיל, למד בפריז, והיה סופר, חוקר היסטוריה, יודע עברית, ובעל מקצוע בתחום הדפוס, שחבר לאותם חוגים ספרותיים בקייב. בסוף אותה שנה הם עברו לוורשה – בה נפתח עידן חמש עשרה השנים, הפרק המרכזי שמיצב אותה כמשוררת יידיש חשובה וכאשת ספרות.

בוורשה, המרכז התוסס של תרבות יידיש, החלה מולודובסקי, בספטמבר 1921, לקראת שנת הלימודים תרפ"ז, לעבוד כגננת ברשת בתי הספר היידישיסטים של ציש"א – הארגון המרכזי של בתי הספר היהודיים – בעלי הנטיה הסוציאליסטית־חילונית, בה שפת הלימודים העיקרית הייתה ײדיש. בוורשה היא הצטרפה לאיגוד סופרי היידיש, שישב במקומו הנודע ברחוב טלומאצקי 13. היא התוודעה לסופרי יידיש רבים, וביניהם שלום אש, יצחק בשביס, י"י זינגר ומלך ראװיץ', ופעלה שוב לצד חבריה מקייב, פרץ מרקיש, ונחמן מײזיל, עד מהרה הייתה מולודובסקי לדמות משמעותית באיגוד, במיוחד עקב היותה המשוררת־אישה הפעילה הראשונה בו.

היא המשיכה בהוראה ברשת ציש"א עד סוף שנת הלימודים תרצ"ד (1934), ערב הגירתה מוורשה לאמריקה. להשלמת פרנסתה הדחוקה היא עבדה כמעט בכל התקופה הזאת כמורה לעברית בשיעורי אחר הצהריים בבית ספר יסודי של ה'קהילה העברית', שהייתה נתונה לשליטתה של 'אגודת ישראל'. בנוסף היא לימדה שיעורים פרטיים במיגוון מקצועות.

התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה ועד לתחילת שנות השלושים הייתה גועשת מבחינה חברתית, מעמדית ופוליטית באירופה כולה, וכמובן גם בפולין.

שלושה חודשים לאחר מכן, ביוני 1935, יצאה מולודובסקי דרך גרמניה ופריז לארצות הברית. שמחה לב, בעלה, נותר בוורשה עוד שלוש שנים, עד שהותר לו לצאת ולהצטרף אליה.

פחות משמונה חודשים לאחר שהגיעה לארצות הברית כתבה מולודובסקי למלך ראװיץ' כי אמריקה אינה מוצאת חן בעיניה, בגלל 'ההתבוללות המבהילה', אורח החיים 'הממוכן עד אימה' והעדר 'חיים שבלב'. במהלך שלוש השנים הראשונות לאחר הגירתה לא פסקה מולודובסקי להשקיע מאמצים בהשתדלויות ובגיוס הסכומים הדרושים על־מנת להשיג לשמחה לב את היתר היציאה מפולין ואת אישור הכניסה לארצות הברית. ב־1938 הוא הגיע לארצות הברית, והזוג שכר דירה ברובע ברונזוויל בברוקלין. בסוף 1939, עם כיבוש הגרמנים את פולין, החלו להגיע הידיעות בעיתונות ובמכתבים מאחיה וגיסתה של מולודובסקי על המצב הקשה בפולין. עד סוף 1941 נשמר קשר מכתבים רופף עם האח באמצעות 'גלויות הצלב האדום', שנהגו בשטחים הכבושים, והוגבלו לשלושים מילים מצונזרות לגלויה. עם כניסת אמריקה למלחמה גם קשר זה נותק. בתקופה טראומטית זו חיברה מולודובסקי שירים המביעים את דאגתה הנוראה. ב-1943, כשהגיעו הידיעות המוסמכות על השמדת יהדות פולין בידי הגרמנים שקעה מולודובסקי ביגון עמוק, והפנתה את התרסתה כלפי בורא עולם וכלפי שליחו, גיבור ילדותה, אליהו הנביא. היא פירסמה בעיתונות יידיש באמריקה סדרה של שירי קינה קשים, וחדלה מלכתוב שירים ליריים אישיים, כאות אבל על ה'שבעה שהעם יושב'. ב-1946 היא הוציאה לאור את ספר שיריה החמישי 'דער מלך דוד אַלײן איז געבליבן', ובו שמונים וחמשה שירי החורבן. הספר זכה לתהודה, גם בארץ ישראל, ובתוך האווירה הכללית שלאחר השואה, כשהתעוררה הכרה מחודשת בספרות יידיש שנכחדה, תורגמו לעברית עשרים ושניים משיריו – יותר מכל ספר אחר של מולודובסקי. למעלה ממחציתם פורסמו בעיתונות ההסתדרותית־פועלית.

ימי אמריקה של מולודובסקי שלאחר השואה השתנו לבלי הכר. המהלכים ההיסטוריים המרכזיים בקורות העם היהודי במאה העשרים חברו יחדיו על מנת לזעזע את תפיסותיה: החורבן באירופה וחורבן שפת יידיש ותרבותה; האנטישמיות בברית המועצות הקומוניסטית וחששות שקיננו בקשר למצב הסופרים היהודים ברוסיה הסובייטית, והמהלכים הבינלאומיים שהובילו להקמת המדינה. החל ב־1945 התעוררה אצלה ההכרה הציונית.

באביב 1949 ביקרה מולודובסקי במשך שלושה וחצי חודשים במדינת ישראל הצעירה, בהזמנת מועצת הפועלות. הקמת המדינה הייתה בעיניה כהתגשמות הגאולה המשיחית: שארית הפליטה מכל הגלויות מתקבצת על אדמת האבות, מחדשת את שפתה, בונה על יסוד חזון הנביאים חברה צודקת, שוויונית, סוציאליסטית, ומקימה מדינה יהודית 'על אדמה משלנו'. בעקבות ביקור זה חיסלו בני הזוג בסוף 1949 את כל ענייניהם באמריקה, ועקרו לישראל כעולים חדשים. היא התקבלה בישראל בזרועות פתוחות, בעשרות אירועים וטקסים חגיגיים. היא הוזמנה לשאת דברים (ביידיש ובעברית) ולקרוא משיריה. שלושים שירים, שחיברה בשלוש שנות שהותה בישראל, זכו לכינויים 'שירי ירושלים'. עשרים מהם כינסה בספר 'אין ירושלים קומען מלאכים' – 'לירושלים באים מלאכים' (ניו יורק, 1952).

מולודובסקי ולב השתקעו בדירה שרכשו בתל אביב. לב נכנס לעיסקת שותפות בבית דפוס, וקדיה הקימה וערכה את 'היים' – רבעון ביידיש מטעם מועצת הפועלות, המופנה בעיקר לתומכות ההסתדרות בגולה. תריסר גיליונותיו שיצאו עד סוף 1952 היו לשופר של מועצת הפועלות, המציג את רעיונותיה והישגיה; בספטמבר 1951 היא הוזעקה לאמריקה כדי להיפרד מאביה ששכב על ערש דווי. הזוג שהה שם כשלושה חודשים, בהם שמחה הוציא לאור את ספרה 'אין ירושלים קומען מלאכים', בהוצאתם העצמית. שם ואז גמלה בלבם ההחלטה לחזור לארצות הברית. לאחר שובם ארצה הם החלו לנקוט בפעולות ולעשות הכנות כדי לעזוב את הארץ, ובאוקטובר 1952 חזרו לארצות הברית.

ירידתה מהארץ עוררה כעס רב ואכזבה בקרב הנהגת מועצת הפועלות ויתר הממסד ההסתדרותי, והיא נידונה בעיתונות. בראיונות היא טענה שאמריקה מתאימה לה יותר כיוצרת ביידיש, אך זאת מבלי לטעון במפורש את הטענה המובלעת שהתנאים בארץ אינם מתאימים לכך.

בתקופת 'אמריקה השנייה' חיברה מולודובסקי למעלה ממאה ועשרים שירים. עיתוני יידיש הרבים באמריקה פירסמו אותם, וב־1965 היא כינסה אותן בספר 'ליכט פֿון דאָרנבוים', שיצא לאור בבואנוס איירס. תפוקתה זו מהווה יותר מרבע מכלל יצירתה הלירית של מולודובסקי. לאחר מכן היא כינסה ב־1970 עוד למעלה מחמישים שירים ומעשיות לילדים בספר 'מאַרצעפּאַנעס', אותו היא ראתה כסיכום המלא של יצירתה לילדים ונוער.

בדצמבר 1974, חלה שמחה לב ואושפז בבית החולים בו נפטר, והוא בן שבעים ושמונה.

המשורר אברהם סוצקבר, חברם של בני הזוג, סיפר כי בהלוויה של שמחה הייתה קדיה בהלם ובמצב מנטלי לא טוב. לאחר זמן קצר, היא אושפזה במוסד סיעודי בפילדלפיה, עיר מגוריהם של בני משפחתה, וביום 23 במרץ 1975 נפטרה, כחודשיים לפני שמלאו לה שמונים ואחת.

מאמר זה הינו תקציר מתוך אחרית הדבר של אמיר שומרוני מן הספר קדיה מולודובסקי לילות חשון ,שירים,איסוף,ביאורים ואחרית דבר: אמיר שומרוני עורך: אברהם נוברשטרן הוצאת הקיבוץ המאוחד קרא כאן

מחזות

כל החלונות לשמש (אלע פענצטער צו דער זון) 1938
אלוהי המדבר (נאכט פון מידבר) מחזה העוסק בחיי היהודים במאה ה-16 פורסם 1949 ניו יורק
בית ברחוב גרנד (א הויז אויף גרענד סטריט) הצגה ראשונה: 1953 ברודווי ניו יורק.
דונה גרציה תרגום אהרון אשמן, תאטרון האהל 1955 בימוי משה הלוי

בישראל וחזרה, הצגה מוזיקלית סביב חייה ושיריה של קדיה מולודובסקי מחזה ובימוי: חגית רכבי ניקוליבסקי תאטרון היידישפיל 2017 ( 2:36 דקות)

קדיה קוראת ביידיש את השיר: אָלקע מיט דער בלויער פּאַראַסאָלקע   (3:48 דקות)

גלגולו של מעיל אנימציה לשיר של קדיה מולודובסקי. קריינות מושיק טימור (4:23 דקות)

הילדה איילת עפ"י שירה של קדיה מולודובסקי בתרגומו של נתן אלתרמן. יצירתה של רחל יוסף חי-צעדה ובביצועה (2:11 דקות)

חגית רכבי ניקוליבסקי, במאית ומחזאית, מספרת על הילדים וההשראה להפקותיה בתאטרון בשיריה של קדיה מולדובסקי (17:26 דקות)

פתחו את השער מילים: קדיה מולדובסקי תרגום/ נוסח עברי: פניה ברגשטיין לחן: נחום נרדי (2:14 דקות)

הילדה איילת עם שמשיה כחלחלת עיבוד תיאטרלי מוסיקלי לשיר סיפורי מאת המשוררת קדיה מולודובסקי, מתוך הספר: "פתחו את השער" בתרגומו של נתן אלתרמן. בימוי: מיכל גולדברג-אייל, רותי מינץ, הוגו פוקס.(5:29 דקות)

"את השיר הילדה איילת"  קוראת חנה מירון, ואת השיר "גלגולו של מעיל" קוראת עדנה פלידל. שני השירים תורגמו על ידי נתן אלתרמן (13:34 דקות)

קישורים

קדיה מולודובסקי בויקיפדיה קרא כאן
קדיה מולודובסקי אל נוכח השואה, מאמר מאת קתרין הלרשטיין קרא כאן
קדיה מולודובסקי : שאלות ותשובות קרא כאן
על קדיה קרא כאן
מי המציא את קדיה מולודובסקי בעברית ? קרא כאן
היה פה גרמני -שיר של קדיה קרא כאן
ספרי קדיה קרא כאן 
בעקבות היומנים האבודים של המשוררת הנשכחת קדיה מולודובסקי קרא כאן

תמיכה, חסות ,שיתוף פעולה