במחצית הראשונה של המאה העשרים הייתה סוגיית מאפייני הזהות בראש מעייניה של החברה היהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל, והשפה הייתה יסוד מרכזי בהגדרת זהותו של הדובר. אם אזרח רצה להיקלט בחברה היהודית המקומית, היה עליו לוותר על סימני הגלות, במקרה של יוצאי מזרח אירופה – בראש ובראשונה על היידיש.   את דרכי פעולתן של קבוצות אשר תמכו בהשלטה של התרבות העברית לפני הקמתה של מדינת ישראל תיאר יעקב זרובבל, מנהיג מפלגת 'פועלי ציון שמאל' ואחד ממקימי מפ"ם, 'פוגרום שיטתי'. עם הקמת המדינה הפכה הדרת היידיש מן המרחב הציבורי חלק מהמדיניות הרשמית של פיקוח ושליטה של מוסדות השלטון על התרבות והשפה, בניסיון לקבוע סדר תרבותי שלפיו העברית היא הלשון הלאומית היחידה של העם היהודי במדינת ישראל.  'מלחמת השפות' נשארה מאחור ואת מקומה תפסה 'מלחמה קרה'. בסדר התרבותי של מדינת ישראל בראשיתה ראו בתיאטרון יידיש – גם בשל היותו פופולרי – סכנה לצביון התרבותי והלשוני של האומה. המדינה קיבלה על עצמה את התפקיד שקודם לכן היה בידי קבוצות ציוניות שונות – הגנה על הציבור מפני תרבות יידיש בשם טובת הכלל. 

בשנת 1949 נוסף גם היבט משפטי עם קביעתה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות כי אין להתיר ללהקות מקומיות להופיע ביידיש. במציאות התרבותית הזאת הפכה הופעה ביידיש של שחקנים מקומיים לקריאת תיגר, התקוממות תרבותית נגד המדיניות הרשמית. בתהליך ההדרה של היידיש מן הזירה הציבורית ניתנה רשות להופיע בשפה הזאת רק ללהקות ולאמנים אורחים מחוץ לארץ.

אמנים אורחים

על רקע המדיניות התרבותית והלשונית הזאת נערכה ב־16 במרץ 1950 באולם אהל־שם בתל אביב הופעתם הראשונה של דז'יגאן ושומאכר כשחקנים אורחים בישראל. האמרגנים היו זאב מרקוביץ ופ' גורנשטיין.  תכניתם ויִסעו ויחנו הייתה עיבוד לתכנית אַבי מ'זעט זיך! 

[העיקר שמתראים!] שהציגו בפולין ב־1947.  היא כללה גם קטעים אחדים מתכניות אחרות שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה, את הקטעים התאימו למציאות הישראלית ושולבו בהם התייחסויות אליה.  התכנית, שנפתחה בדומה לתכנית המקורית במערכון 'אַבי מ'זעט זיך!' מאת י' שודזשיג (שמות עט של שומאכר ודז'יגאן(, זכתה להצלחה מרשימה הן בקרב הקהל שמספר האולמות שמילא היה לשיא בתולדות התיאטרון בישראל עד אז, והן בקרב מבקרי התיאטרון בעיתונות העברית ובעיתונות יידיש.  ההצלחה הנדירה ויוצאת הדופן הזאת הגבירה בקרב עיתונאים ואנשי ממסד רבים את תחושת האיום שבתיאטרון יידיש, גם אם אינו תיאטרון מקומי. דז'יגאן ושומאכר הבליטו את כוחה של תרבות פופולרית לאו דווקא באישור הקונסנזוס, אלא בביטוי התנגדות להגמוניה. הצלחתם לא הגנה עליהם בפני ההשלכות של הופעה ביידיש בישראל ואף הייתה הסיבה לדרישה, בראשית מאי 1950, שיחדלו מהמשך הופעתם ביידיש בישראל.  

צמד השחקנים האורחים זכה לתמיכה יוצאת דופן בתולדות העיתונות העברית ביחסה אל שחקני תאטרון יידיש מלא אחר אלא עזריאל קרליבך, עורך עיתון 'מעריב', שניסה לעורר את מודעות הציבור לאי־צדק שבמדיניות התרבותית בישראל כלפי תיאטרון יידיש:

הערב מתקיימת ההצגה האחרונה של השחקנים דז'יגאן ושומאכר ברשותה של מדינת ישראל. ממחר ואילך ההצגות הללו הן – אסורות. הנימוקים הם חשובים ומשכנעים ביותר: שני האנשים האלה הם – יהודים. גרוע מזה: הם פליטים יהודים [...] בצרפת ובכל מקום בואם באירופה נתקבלו בסבר פנים יפות על ידי השלטונות ובהתלהבות על ידי שארית הפליטה. הם חשבו, כי מותר להם לבקר גם את אלפי הצופים הוותיקים שלהם שבמדינת ישראל [...] משהתחילו להציג בישראל – נשלחה אליהם המשטרה [...]

את מאמרו הביקורתי סיים קרליבך בנימה חריפה ואירונית, שהדגישה את מטרת הלחץ שהופעל על האמנים – מַעבר למשחק בעברית: 'הצרה לאדונים דז'יגאן ושומאכר איננה גדולה כל כך. קל לעזור להם. הם צריכים רק להשתמד'.  

לאיסור ההופעה היו שני נימוקים: הראשון היה אי־מסירת תוכן התכנית למועצה לביקורת סרטים ומחזות (מיד לאחר העברת החומר למועצה נשלל שוב האישור(. הנימוק השני היה הגבלה חדשה מטעם אותה המועצה שהתירה לאמנים אורחים להופיע בישראל במשך שישה שבועות בלבד. ההגבלה הזאת נוצרה, כפי שעולה מהפרוטוקולים של המועצה לביקורת סרטים ומחזות, בגלל הצלחתם של דז'יגאן ושומאכר בששת השבועות הראשונים לשהותם. 

הודות להתערבותם של עזריאל קרליבך ושל יוסף הפטמן, יו"ר אגודת העיתונאים (פובליציסט יידיש ידוע ואחד העורכים של עיתון 'דער מאָמענט' בפולין שלפני המלחמה(,  והודות לכישרונם של דז'יגאן ושומאכר במשא ומתן עם הרשויות, הצליחו השניים להתמודד בהצלחה עם המועצה לביקורת סרטים ומחזות. על פי פשרה שהושגה הם קיבלו היתר מהמועצה (במכתב  מיום 15 במאי 1950 שנשלח למעונם במלון בריסטול בתל אביב והחתום בידי יעקב קיסילוב) להמשיך ולהציג את תכניתם ביידיש, אך זאת בתנאי שהצגותיהם יכללו גם חלק עברי בהיקף של לפחות שליש מהתכנית כולה.  כדי לקיים את התנאי, בפעולה 'תעלולנית' טיפוסית להם, הוסיפו דז'יגאן ושומאכר זמרת ששרה בין הקטעים ביידיש שירים בעברית.  

למרות האישור להמשיך ולהופיע ביידיש כשחקנים אורחים, נאלצו דז'יגאן ושומאכר להתמודד עם מדיניות האפליה כלפי תיאטרונם וכלפי תיאטרון יידיש. המועצה לביקורת סרטים ומחזות אישרה, במכתב מיום 19 באוקטובר 1950 אל האמרגן פ' גורנשטיין שהתגורר גם הוא במלון ('לחיר'),  את המשך ההופעות של התכנית השנייה של דז'יגאן ושומאכר בישראל, טאַטע, דו לאַכסט! [צחוק ולא יעבור!] (1950), בעקבות הלחץ הציבורי שהופעל עליה שוב. לדברי נציג המועצה האישור הוענק כי זאת התכנית 'האחרונה של דז'יגאן ושומאכר לפני יציאתם לחו"ל'.  באותו מכתב נמסר לאמנים כי 'המועצה החליטה לא להוסיף ולהעניק לאמנים הללו הזכות הניתנת לאמנים אורחים לערוך הצגות שלא בשפה העברית'. כך ניסה הממסד לעצור את המשך קיומו של התיאטרון של דז'יגאן ושומאכר כל עוד יוסיף לנסות להעלות תכניות ביידיש.  

הבמה כבית ארעי: התיאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927) מאת דיאגו רוטמן , בהוצאת מאגנס דצמבר 2017.

קישורים

למות מצחוק להיוולד בבכי –בני מר  על ההצגה דז'יגאן ושומאכר לנצח בתיאטרון יידישפיל הארץ 2004 כאן
דז'יגאן ושומאכר יקימו תיאטרון דבר 21.2.1955 כאן
דז'יגאן ושומאכר בתיאטרון היידישפיל כאן

חסות ,שיתוף פעולה