מאת: פרופ' שמעון לוי

אלזה לסקר-שילר, עיר של חלום, מחזות. ערך מוטי סנדק, הוצאת סמטאות, תל אביב, 2016; 425 עמ' בכריכה קשה

על הדש האחורי בעטיפת הספר הזה מתארת אלזה לסקר-שילר את עצמה: "ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם". ובאמת, המשוררת היהודייה-גרמנייה הגדולה של המאה ה-20, המוערכת, הייתה ונשארה מוכרת וידועה ולא מובנת. כיום, 71 שנה אחרי מותה בירושלים בבדידות, בעוני ובטירוף, יצא לאור ספר מהודר וחשוב ובו מבואות על חייה ועל יצירתה כמשוררת וכמחזאית, שלושת מחזותיה עם מבואות שכתבו המתרגמים וכן הומאז'ים שכתבו משוררים ואוהבים: ישראל אלירז, לאה גולדברג, אורי צבי גרינברג, אברהם סוצקובר, זלדה, נתן זך ואחרים. אחרית דבר מאירת עיניים הוסיף לספר גלילי שחר, יהודה עמיחי תרגם לעברית את ירושלים, עיר של חלום, שכתבה אלזה והשורה הזאת הפכה לכותר הספר. יוזם הספר ועורכו מוטי סנדק הוסיף ציוני דרך בחיי היוצרת וביבליוגרפיה של יצירותיה בעברית כולל דברים שנכתבו עליה ובהשראתה.

באיחור רב, כשמדובר בפרסום יצירותיה בעברית, עיר של חלום הוא מתת של אהבה והערכה עצומה ומוצדקת ליוצרת נועזת, מקורית להפליא, שחשבה ששיריה, על אף אוצר המילים, התחביר, הגרפיקה והפונטיקה בכלל "כתובים בעברית". כמי שהייתה ממחוללי המודרנה באמנות בתחילת המאה העשרים, לסקר-שילר בדקה צורות ישנות, ניפצה רבות מהן, שינתה אחרות והתאימה אותן לצרכיה ולאופייה, היא המציאה דימויים ושיחקה במילים, במסורות שירה ודת, בחנה משמעויות ומוטב – את הפרגמנטים של מה שהיה פעם משמעותי. היא הפכה סדרים שהתנפצו אחרי מלחמת העולם הראשונה לשברי-מראות המשקפות כאוס נפשי, חברתי, פוליטי וגם רוחני ודתי – בדרכה המיוחדת. יותר מיוצרים אחרים באותה תקופה בולטים אצל לסקר-שילר השבור, הפרגמנטרי, מה שמערבב בין גבוה לנמוך, משלב מאורגן בכאוטי, בין המרושל למדוקדק - מה שנשאר מחורבן בני אדם, ערכים ומוסכמות בתום מלחמת העולם הראשונה. אפילו זהות הכותבת נקראת בידי עצמה למסור דין, חשבון ועדות על מהותה המעורערת חברתית, מינית, נפשית. היא עושה זאת ומתניידת אי-שם בין הפואטיקה המיתולוגית של דמויות המקרא וגיבורים מזרחיים-אוריינטליים – בהמון הומור ושעשוע, בעודה מחדשת אוואנגרדית ואקספרסיוניסטית יש ביצירתה של אלזה לסקר-שילר, כאבחנתו הקולעת של גלילי שחר באחרית דבר, טקסטורה דיאלוגית. וזו אכן הזמנה לראות את שירתה כתפילה לאל, ואת המחזות שלה - כדיאלוג דרמטי עם קהל התיאטרון.

ספר זה מביא כמה משיריה של לסקר-שילר עם תרגומיהם לעברית, אך מתמקד בעיקר בשלושת המחזות. Die Wupper, ווּפּר, הוא שם הנהר הגדול הזורם במערב גרמניה, סוער לעתים או שקט, שנתן את שמו ולא מעט מאופיו בעיני המחברת, למחזה הראשון של לסקר-שילר מ-1909. "זה הנחשול של הזיעה שלנו" מצטט במבוא אבישי מילשטיין, המתרגם, את אחת מתוך למעלה מעשרים הדמויות ביצירה, שהוא עצמו בחר לקרוא לה בעברית הנהר השחור. מילשטיין מוסיף: "לסקר-שילר תופסת רגעי פיוט של אנשי הנהר, לוכדת בחמדנות את שפתם המוזרה, מנסה להפוך חיים הומים לשיר. היא יוצרת מחזה מוזר, מעין אקספרימנט [...] יש ביצירתה כדי לבשר רגעים גדולים של התיאטרון הגרמני שיבוא אחריה: הורוואט וברכט לא היו מתגבשים לולא הבשורה החבויה באקספרימנט הדרמטי של לסקר-שילר". וכדאי להוסיף שזוהי בשורה הן במובן החברתי-פוליטי ביחס לתפקיד התיאטרון בחברה בה הוא פועל, וגם במובן האסתטי המתבטא בעיצוב מבנה היצירה ובשרטוט הדרמטי של הדמויות: הן, בעצם, בעיקר מה שהן "עושות", כלומר פועלות על הבמה לאו דווקא בריאליזם המקובל. ונוסיף: אם קודמיה של לסקר-שילר כמו פרנק וודקינד באביב מתעורר הפורץ את הפוריטניות הגרמנית, והאורגים מאת גרהרד האופטמן מאידך גיסא הנוגע ישירות במאבק מעמדי-מקצועי הכינו את בואה, הדרמטורגיה שלה הייתה אכן רדיקלית והשינויים שחוללה קיצוניים בהרבה. 

ארתור ארונימוס ואבותיו הוא מחזה בחמש עשרה תמונות משנת 1932, שתרגמה ביאטה אסתר פון-שוורצה, והקדימה מבוא ענבל בראל (גוטסמן). היא תוהה כיצד להגדיר את המחזה – יצירה ביוגרפית או מחזה חברתי-פוליטי. לסקר-שילר, בתכניה להצגה שהועלתה בציריך ב-1936, כתבה שארתור הקטן הוא בן דמותו של אביה, וכך מחזקת את הפרשנות הביוגרפית-אישית על פני ההיבט החברתי, אך למעשה בוראת את משפחתה מחדש ביצירה. המחזה הלא קצר הזה עמוס עשרות דמויות וגם זו עדות לבני-אדם שליוו את אלזה בחייה עד כה. שלושת מחזותיה של אלזה מכילים, כמובן, את ההיבטים האישיים, החברתיים והנפשיים-רוחניים של המחברת. אך ניתן להבחין במחזה הראשון שלה דגש על הפן החברתי; בשני – דגש על ההיבט הביוגרפי-אישי ובשלישי, אניואני (1940-41), את ביטויי כמיהותיה וערגותיה הנפשיות והרוחניות.

גד קינר-קיסינגר תרגם את אניואני וכתב מבוא מרתק תחת הכותרת "בין גיא בן-הינום לגיהינום, שירה והיסטוריה באניואני". המחזה כתוב בסגנונה הייחודי של המחברת ולא במקרה (נדמה לי!) מתכתב סגנון כתיבתו של קינר עם משהו עתיר אסוציאציות ומוצף מטפורות (עם להבים חדים, כמו שכתב הנס-מגנוס אנצנסברגר ביצירתו הכאילו-אפוקליפטית השקיעה של הטיטניק) בסגנונה של לסקר-שילר. המחזה אניואני מחורז בחלקו ובחלקו הוא פרוזה, סובל או נהנה מחוסר עקביות, ממכוונות עצמית אינטנסיבית ומטא-תיאטרונית, מה גם שקטעים ממנו חוברו בתקופות שונות. משלביו הלשוניים של המחזה לקוחים מרקעים מקצועיים, חברתיים, פוליטיים, גיאוגרפיים, ספרותיים והיסטוריים שונים מאוד אלה מאלה. וכל אלה היו חומרים לאידיומאטיקה האישית, היצירתית-מקורית ולעתים מטורפת למדי של לסקר-שילר. קינר בתרגומו הווירטואוזי נעזר לדבריו בדוברי גרמנית וחוקריה, שגם הם התלבטו לא מעט בפרשנות הנחוצה לתרגום. נזכור גם, שוב, שהמחזאית טענה שבעצם היא כותבת עברית... קינר עמד במשימת התרגום בגבורה רבתי והנה דוגמה דווקא לא מסובכת מבחינה לשונית, מכוונת-לעצמה מבחינה דרמטית ומטא-תיאטרונית כמו המחזה כולו וכאן גם משעשעת

המשוררת

כשאת האנ-פאס פוגש פרופילו.

ואת הפרופיל פוגש אנ-פסו.

אני עוד מדממת בלי לצאת מכלי,

כי נעניתי לתחינותיי, אני שכל חיי שיוועתי אלי.

ומבדידות אין קץ נושעתי!!

ומאחר שאני ואני בחיים לא נפגשנו,

זכו חלקי השניים לרנ-דה-וו נועז זה במהירות שיא.

אניואני, ולו על פי שמו, הוא מחזה ביוגרפי במלוא המובן של שתי המילים בכותר שהן אותה מילה: אני. זהו מחזה מסע וחיפוש, Quest-play, מחזה תחנות במסכה דקה ולא עקבית של מתכונת עתיקה ומוכרת, שמצאה את אחד מביטוייה הבולטים ביצירת המופת בת 12,000 שורות, פאוסט של גתה, ספינת הדגל של התרבות הגרמנית. לסקר-שילר הפכה את פאוסט למצע, שק חבטות אגרוף אם נרצה, לאניואני שלה, ובאופן פרגמנטרי, מפורק עוד הרבה יותר מן היצירה המקורית. כאן היא מתמודדת עם שאלת הרוע, עם הפיצול בין שתי הנשמות בחזה שלה, עם ההיקרעות בין ברלין לירושלים, בין הגיהינום הנאצי לבין גיא בן הינום בירושלים. ירושלים של אלזה לסקר-שילר הייתה תמיד של מעלה. אילו דניס סילק המשורר היה עדיין בחיים, הוא, שהזכיר אותה באנתולוגיה המופלאה שלו על ירושלים Retrievements, היה ודאי אומר שהיא זכתה לשתות ממימי המטרוניתא, מי התהום המיסטיים של העיר הקדושה. אלזה, על פי פאוסט, לפחות שתי נשמות היו בחזה, אחת מהן מרקיעה מעלה.

עיר של חלום עושה קצת סדר (עברי) נחוץ בבלגן (הגרמני) עתיר היצירתיות והדמיון של משוררת ענקית. כאמור, מתת אהבה יפהפייה.

קישורים

אלזה לסקר-שילר  הייתה בוודאי שמחה לראות את עיר של חלום קרא כאן
מוטי סנדק , עורך עיר של חלום קרא כאן
אורים הוצאה לאור ירושלים קרא כאן

פורסם במקור: הארץ תרבות וספרות 24/3/2017