רפאל למקין (1900-1959)
מסעו של רפאל למקין למיגור רצח-עם
"המצפון של האנושות הוא כמו אדם גוסס, הוא נזכר בכל חטאיו בשעתו האחרונה בעוד הוא חסר כוח לתקן אותם" (רפאל למקין)
מאת פרופ' רוברט סקלוט תרגום: ד"ר לאה גילולה
רבים מאתנו חווים בדורנו את האנונימיות. חיינו מתנהלים, וכך נאה, בפרטיות, בין ידידים ובני משפחה. אבל יש אנשים המכונים ידוענים, שכל הנוגע אליהם – ממשקל גופם וכתובות הקעקע שעל גופם ועד אהבותיהם והרגלי האכילה שלהם –ממלאים את אמצעי התקשורת, שאינם יודעים שובע. ויש גם כאלה, החיים בשטחים מוצלים, לא במרכז התעניינותו של הציבור, אך גם אינם נעדרים מהתעניינותו לחלוטין. הם חיים בשולי ההכרה הציבורית, וההספד המתפרסם במותם מזכיר לנו כי פעם, בעבר כלשהו, שמם, פניהם וקולם, היו מוכרים לנו, אף כי לא לזמן רב, ועתה אינם מוכרים עוד.
רפאל למקין (1900-1959) אינו מאלה ואף לא מאלה, כי במהלך 59 שנותיו הוא נע ונד בין פרסום גדול ואנונימיות מוחלטת, ובאופן מטאפורי נע ונד גם בנפשו ובגופו. לאחר מותו של למקין בשנת 1959 (יש שלושה דיווחים שונים על המקום והמועד של מותו), התפרסם הספד צנוע בניו יורק טיימס שכינה אותו "האויב של רצח-עם", כותרת המאפיינת היטב את מצב הביניים שבין תשומת לב שאזרח העולם מקבל לצד המעט הידוע על חייו הפרטיים. בעשר שנותיו האחרונות הכיר למקין היכרות אישית רבים ממנהיגי העולם בעלי השפעה, אך משרה רשמית לא הייתה לו, הוא לא היה שליח של איש, אלא שליח מטעם עצמו בשליחות נחושה ועיקשת להביא לחקיקת חוק שימנע רצח חפים מפשע, ואם לא ימנע לפחות יעניש את הרוצחים. זאת הייתה התמסרות ממוקדת מטרה והיא שברה את בריאותו והמיתה אותו בסופו של דבר. זמן קצר לאחר מותו הוא כמעט ונשכח.
למקין המנותק, האיש שלא היה מסונף למוסד כלשהו, הוא המעניין אותי, כי בבדידותו אני רואה את העילה לנדודיו, למוזרויות חייו הגיאוגרפיים ולחילופי המקצועות הרבים, שהביאו לעשרים שנות נדודים בלתי פוסקים, נדודים של קיום מנותק. הקריירה הזאת, שנשכחה ברובה, פיתתה אותי לכתוב מחזה בשם "אם הגוף כולו מת" על הישגיו המדיניים המפליאים ולהסב תשומת הלב דווקא אליו ואל מאבקיו האישיים, שהביאו עליו אסונות ועימותים.[1] הוא היה דמות משנית על במת העולם אך ניסיתי להפוך אותו לדמות ראשית על במת התאטרון. להלן אתאר בקצרה את חייו של למקין, ואביע הרהורים אחדים על האתגר של הבאת "סיפורו" ואישיותו לחיים תאטרוניים.
למקין נולד באיזור כפרי, בצפון-מזרח פולין, לאמו בלה הייתה השפעה גדולה על חינוכו בשנותיו המוקדמות. היא הדריכה אותו בקריאה ואחר כך, בשנותיו המעצבות, בקשב אינטלקטואלי. ידועה הייתה מסירותו הגדולה אליה. בצעירותו שמר למקין על מנהגי היהדות ושאף להעמיק ולחזק את יכולתו האינטלקטואלית תוך נסיעות ורכישת השכלה גבוהה. הוא היה ליהודי הנודד, לא תמיד מבחירה, נדידה טיפוסית ליהודים באמצע המאה העשרים. הוא למד בשקדנות משפט בין-לאומי ולשונות, והיה למורה מצליח מאוד בשני השטחים האלה. הוא התמחה בענפים אחדים של משפט ובעקרונות של מדע המדינה, היסטוריה וכלכלה. הוא ידע לחשוב ולדבר, בקלות ובשטף שפות רבות : פולנית, לטינית, יוונית, ספרדית, שוודית, יידיש, עברית, צרפתית ואנגלית, וגם מעט ערבית וסנסקריט. יהודים נודדים וסוחרים יורדי-ים מחזיקים ליד מיטתם מזוודה ארוזה, אבל רק היהודי יודע כי השליטה בלשונות העולם הוא הכרח, אם רצונו להיות אזרח העולם.
בסיום לימודיו וקבלת התואר בפילולוגיה ובמשפטים מאוניברסיטאות לבוב והיידלברג, החל למקין לעבוד כתובע כללי בוורשה, וביסס את מעמדו ואת שמו כמומחה בכמה וכמה ענפים של משפט בין-לאומי. ויליאם קורי פרשן של למקין מספר, כי שנים רבות לאחר שדיווח למקין על השתתפותו בוועידה על משפט בין-לאומי שכינסה ליגת הלאומים במדריד ב-1933, הוא כתב שלא השתתף בוועידה הזאת כלל. הוא היה נוכח ונעדר בעת ובעונה אחת.[2] אבל נוכחותו במדריד ידועה, כי הוא כתב לוועידה מאמר שחזה את הנולד, מאמר שהקדים את עבודתו על אמנת רצח-עם, רצח המונים חפים מפשע, שכינה באותה העת "פשע של ברבריות". שנים לאחר מכן, בנוסח הסופי של האמנה שאושר ב-1951, קידם למקין את הרעיון של שיפוט אוניברסלי לפשעים האלה, תנאי המפורש בפרוטרוט בסעיף השישי של האמנה. באמנת רצח-העם הצליח למקין להשיג אחריות עולמית להענשת פשעים מהסוג הזה, בלי התחשבות בגבולות מדיניים – הישג משפטי מופלא. במאמציו הבלתי נלאים הוא קידם את הרעיון שגם בני אדם, שאינם קשורים ישירות למעשה ואינם שוכנים בגבולות המדינה שבוצע בה הרצח, יכולים לקבוע שזהו פשע, כך יוכל העולם להתקרב יותר לצדק בין-לאומי, שהיה ייעוד שליחותו, שליחות של איש אחד.
מחזות עוסקים באופיין של נפשות פועלות יותר מאשר ברעיונות (אף כי יש בהם רעיונות, לעתים גדולים וחשובים), המחזאי חייב ליצור דמות-במה מעניינת ואמינה בעימותיה עם כוחות פנימיים וחיצוניים. באשר לדמויות היסטוריות, בתאטרון וגם בקולנוע, צריך למצוא דרך איך ליצור אותן דינמיות ומשכנעות. במחזה שלי השתמשתי במידע היסטורי, שליקטתי מכתביו של למקין וממכתביו, כדי ליצור הקשר גם למאבקיו האישיים. דרך חשיבתו של למקין עוצבה על ידי מעמדו כאינטלקטואל וכזר. השתדלתי לענות על השאלה מה הצחיק את למקין, או לפחות מה גרם לו לחייך. מצאתי תשובה באהבתו של למקין לשפות ושילבתי במחזה משחקי מילים ולשון נופל על לשון, המקלים מעט על עצבותו של הסיפור. המתרגמים שלי , שתרגמו את המחזה לספרדית, לגרמנית, לפולנית ולעברית, השתדלו וגם הצליחו להעביר את משחקי המילים כך שיהיו מובנים לקהלים, שלשונם ותרבותם אחרת מהתרבות האמריקנית. סופרים חבים חוב תמיד למתרגמים, שגם הם כשלעצמם סופרים, כמובן.
יש במחזה דמויות היסטוריות מוכרות שלמקין בא איתן במגע ודמויות שחיו בתקופה אחרת, אך מסגרת הזמן היא גמישה ובעיצוב אופייה של דמות בתאטרון ניתן ליטול חירות יצירתית וזאת עשיתי. המבנה של המחזה שלי הוא מבנה של היזכרות ו"נדודים" בדמיונו של למקין ביום האחרון של חייו ויוצרים מפגשים "בלתי אפשריים". הצופים מבינים מהרמזים שבמחזה מהי זהותה של הדמות המכונה "הילדה" (היא אנה פרנק, שנרצחה שלוש שנים לפני האמנה של למקין).לו אתה אזרח מדינת ויסקונסין, היית מכיר בוודאי את דמותו יוצאת הדופן של הסנטור ויליאם פרוקסמייר, שנבחר לסנאט ב-1957, היה "זאב בודד" כמו למקין, ובמהלך 1965 מצדד בלתי נלאה באישורה של האמנה. פרוקסמייר נאם בסנאט, כל אימת שהסנאט התכנס, סך כולל של 3,211 נאומי תמיכה באמנה עד אשר אושרה.
בשעה שחקרתי וכתבתי את המחזה מצאתי להנאתי היבטים דומים מאוד באופיים של הסנטור פרוקסמייר ולמקין. פרוקסמייר התקרח והיה אחד הראשונים שהתנסה בהשתלת שערות, ולמקין התוודה שאחד מפחדיו הוא נשירת שיערו. פרוקסמייר מת ב-2005, ביום בו נערכה הקריאה הראשונה של המחזה באוניברסיטת ויסקונסין. במחזה למקין ופרוקסמייר מוצאים הנאה זה בחברתו של זה ורוחשים כבוד זה לזה, במיוחד בולטת נחישותם להשגת המטרה שהציבו לעצמם. ההיסטוריון ג'יי וינטר רואה בלמקין את הקיפוד הטיפוסי בניסוחו של ישעיה ברלין: "אדם היודע דבר אחד ורק דבר אחד, ויודעו אותו בכל רמ"ח אבריו".[8] הקפיצות בזמנים של המחזה ממחישות את מהלך נדודיו בחמש עשרה שנות חייו האחרונות, נסיעותיו החוזרות מעבר לאוקיינוס האטלנטי בשנים הראשונות להקמת ארגון האומות המאוחדות, נסיעות שפגעו בבריאותו של למקין.היעדר מידע ואמפתיה סופו חוסר-מעשה, המתיר לנו לעצום עין ולעסוק בהיבטים היום-יומיים של חיינו. בהקדמה למחזה כתבתי: "רבים בפוליטיקה ובאקדמיה נוהגים להתעלם מיצירות (אנטי-מלחמתיות) של אמנים בגלל דעה קדומה כלפי מה שטעון באידיאלים וברגש. מתייחסים אל יצירות מהסוג הזה כאל יצירות רכות ותמימות, מדכאות ולא-רלוונטיות, מסיחות את הדעת ולא אמינות, ותארים שליליים אחרים רבים מעין אלה. אבל האמנים יודעים אחרת, וכך גם רבבות האנשים שבמהלך השנים ראו את "גרניקה", שמעו את ה"רקוויאם" או נאלמו דום בחצר המוות של המוזיאון היהודי בברלין. אני מקווה שההיכרות עם למקין ועבודתו תראה לחברי (בעיקר במדעי החברה) ולציבורים רבים של יוצרי תאטרון וחובבי תיאטרון שניתן לרכוש ידע בדרכים המבוססות על רגש ולא רק על עובדות היסטוריות וכי עוצמת הרעיונות המועברים באמצעות תאטרון תעזור להם בעבודתם".[9]
את הזיכרון המאמלל של רצח 49 מבני משפחתו של למקין היה עמו תמיד והוא שהאיץ בו להשתמש ביכולתו האינטלקטואלית יוצאת הדופן ובכישרון השכנוע המופלא שלו להכריח את העולם שלאחר המלחמה, העולם החרב והפצוע, להירתם לרעיון, שלא הצלחנו להגשימו עד היום. הוא האמין בכל לבו הכואב שהטלת איסורים ועונשים על מבצעי רצח-עם יכולים להיות מעוגנים בחוק. הוא קיווה להתרחק ממעורבות פוליטית, הוא הִשלה את עצמו שהכוח והטוהר של מטרתו יביאו ניצחון לעולם הפגוע ולגופו הרפה. סמנתה פאואר מוסיפה מסקנה מרה לעבודת חייו של למקין, בתארה את אישורה הסופי של האמנה בסנאט של ארצות הברית:
הסנאט אישר לבסוף את האמנה נגד רצח-עם. אבל, כאשר נקרתה ההזדמנות הראשונה לנשיא ולסנאט לאכוף את החוק, הם צידדו במשטרו הרוצח של סאדאם חוסיין, בגלל חישובים פוליטיים אסטרטגיים ופנימיים. נדמה שהאישור, במקום לקרב את ארצות הברית ללחימה ברצח-עם ולהפסקתו, הפכה את אנשי הממשל זהירים יותר בשימושם במונח הזה.[10]
בסיומו של הספר הערכתה חיובית יותר: "המונח של למקין הועיל יותר משהזיק".[11]
מיכאל איגנטייף, המדינאי ואיש האקדמיה הקנדי, הצביע על מהות פעילותו החשובה ביותר של למקין למניעת רצח-עם: "פעולה נעלה של פתיחות מוסרית".[12] במילים אחרות, מדוע קבוצת אנשים אחת תדאג לטובתה של אחרת? מה המשותף לאמריקנים ולתושבי דארפור ? לתושבי רואנדה ולתושבי בוסניה? לתושבי קמבודיה וליהודים? חשיבותה של אמנת למקין היא בפירוש החדש של מה שרווח, של מעשה וחשיבה כאחד, כי העדיפות הראשונה שלך היא לדאוג לקרוביך ולאנשיך. האמנה נגד רצח-עם יצרה אמת מידה חדשה לחלוטין לקביעה, לשיפוט ולהענשה של אלימות, כי היא מבוססת על דאגה לא-אנוכית לאנושיותם של אלה שאין אנו חייבים להם דבר. בהכירנו בכך אנחנו מבינים כמה יוצא דופן וכמה מצליח היה מאבקו למען אישור האמנה, כי היא מכשיר חוצה גבולות, למעשה מכשיר אוניברסלי המבטל גבולות.
במותו של למקין, כמעט ונשכח, כך אני מותיר את למקין בסוף המחזה: הרואי אך גם דומה לנו מאוד באופיו הבלתי-מושלם. ברגעיו הקשים הוא ראה את עצמו זר ומנודה, והתחושה הייתה בחלקה תחושה עצמית. זיכרון משפחתו שנרצחה הייתה הדחף לפעילותו, אבל גם בית לא היה לו – הוא לא מצא נחמה בפולין שלאחר המלחמה, לא בישראל החדשה, ולא בארצות הברית, אף כי העריך את המדינה הדוגלת ברעיון החרות והצדק, גם אם מימושו חלקי בלבד. איגנטייף אומר שלמקין מצא מקלט בחוק ובמשפט, "המקום היחיד שיכול היה להשתייך אליו. יחסו לחוק היה ביטוי של העדר בית". זאת דרך אחרת לתאר את נדודיו במטרה נחושה.
אני מסיים את ההקדמה למחזה במילים האלה:
רפאל למקין, הבולע תרופות למחלת לב בדירת מגורים זולה במנהטן, מדוכא מסירובה של ארצו המאמצת לקבל את תוכניתו להפסקת רצח-עם, נרדף על ידי גובי חובות, מעודד על ידי חברים בודדים בלבד ולא מעט יוהרה, הוכה בסערות פנימיות וחיצוניות. אבל במחשכים של סערה אחרת, הפעם של שקספיר, אני שומע, כפי שהוא בוודאי חש, את האמפתיה המיידית של מירנדה הרואה את ספינת האורחים מוכה בגלים זועמים:
[6] Samantha Power, "A Problem from Hell":
[9] Skloot, If the Whole Body Dies, p. 6. תרגום המובאות: לאה גילולה.
[10] Power, "A Problem from Hell", p. 168-169[12] Michael Ignatieff, "The Legacy of Raphael Lemkin", A lecture to the U. S. Holocaust Memorial Museum, 13 December 2001
[13] ויליאם שקספיר, הסופה (א, 2), תרגום: דורי פרנס, אתר שייקספיר ושות'.
פורסם ב"במות ומסך" 11, 2013 , עמותת הארכיון והמוזיאון לתיאטרון ע"ש ישראל גור