תיאטרון "קאצעט" של סמי פרד

"החופש הפנימי הנסתר, הגבורה שבשתיקה, לשון המסכות הדו משמעית, הדרמה -תרפיה המדויקת והאנושית, הדמויות הפרובוקטיביות שנועדו ליצירת קשר ישיר עם הקהל , כל אלה הם הירושה של התאטרון "קאצעט" (1939-1947) של סמי פדר (1909-2000).

מאת: ד"ר זלאטע זרצקי


 מלות השיר ״אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה״ שיקפו את יצירותיו של סמי פדר, במאי תאטרון ״קאצעט״ שהופק ב-12 מחנות ריכוז במהלך השואה. העביר מסר נסתר בטקסטים מטפוריים, ודו- שיח שהתנהל עם הקהל על רקע הקודים התרבותיים שלו, אפיינו את התאטרון החתרני שפעל תחת שלטון הנאצים.

"זה היה לא רק דחף ביולוגי לשרוד, אלא גם התנגדות מודעת: להטריף את ההיטלריזם ולזכות לראות את סופו״. סמי פדר הוא דוגמה לעוצמה רוחנית שבאה לידי ביטוי בתאטרון בתקופת השואה. פדר לא היה מפורסם לפני המלחמה כמו קורט גרון או מקס ארליך, כוכבי אמנות הבמה באירופה של שנות השלושים. הוא היה אז רק בן 4.
סמי פדר נולד בפולין ב-1091, ומגיל שלוש גדל אצל קרובי משפחה בפרנקפורט שבגרמניה. ב-1994 זכיתי להיפגש אתו, והבנתי שמלכתחילה התאטרון היהודי היה עבורו מעין נשק רוחני, אפשרות להתנגד למשטר הפשיסטי. ״כשראיתי ב-9251 את הכרוזים ׳יהודים הם אסוננו׳ ברחובות פרנקפורט, החלטתי לפעול נגד היטלר. הצטרפתי למפלגה הדמוקרטית פועלי ציון ולסטודיו לדרמה שלה״ סיפר.

מברלין לפולין

צבי פרידלנד מתאטרון ״הבימה״ הבחין בכישרונו הבולט של פדר והזמין אותו ללמוד בסטודיו של מקם ריינהרדט בברלין. המורים שלו היו כוכבי התאטרון אלכסי גרנובסקי ודוד ברגלסון ממוסקבה, צבי פרידלנד ורפאל קלצ׳קין מתל אביב, וגם ריינהרדט עצמו. כבר כתלמיד בסטודיו שיחק פדר על במת התאטרון האקספרסיוניסטי של ארווין פיסקטור, שהיה חבר של ברטולד ברכט, אלכסנדר גרנו וליאופולד ייסנר .

ב-9331 הצליח פדר לברוח לפולין, לאחר שהנאצים קלטו את דמות היהודי המסכן שגילם, עצרו אותו ואחר כך שחררו אותו. כיוון שלא היה לו דרכון כשחצה את הגבול מגרמניה למולדתו, הוא נאלץ לאלתר ולשחק כדי להתחמק מעיני השלטונות.

בפולין השקיע פדר את כל כוחותיו במטרה אחת ויחידה: לעורר את המודעות של הקרבנות העתידיים למצב. ב-9341 הגיע לוורשה. ״ראיתי שחיי היהודים בוורשה מתנהלים באופן שגרתי, כאילו שום דבר לא קורה. כל אחד חשב שזו רק בעיה גרמנית, אף אחד לא היה מסוגל לדמיין שאותו הדבר יכול לקרות בפולין. הייתי תחת הרושם העז של הפגנות הנאצים ומתנגדיהם בברלין – היו מאות הרוגים ברחובות ורבים נשלחו למחנות ריכוז. הייתי בהלם מהדממה המוחלטת בפולין. הלכתי למרכז הסופרים והאמנים וצעקתי: "חברים, היטלר עוד מעט יהיה כאן ויהרוג את היהודים, איש לא האמין לי. רבים הביטו בי בחמלה, כאילו היה זה האסון הפרטי שלי. הייתי משוכנע שצריך לעשות משהו נגד האדישות הזאת״, אמר פדר.

 בתחילת שנות השלושים פדר למד יידיש על מנת לפנות אל היהודים בלשונם. הוא היה בעל לב גדול ואישיות עדינה, אינטליגנטית ואמיצה, וניסה לשכנע את היהודים לשרוד ולא להסכים למות, להינצל ולא להסתגל למציאות מבטלת ומשפילה. הוא ארגן על בסיס הלהקה של אידה קמינסקה את תאטרון היידיש "אורפאוס״. ״הבנתי שתאטרון הוא הדרך היחידה להשפיע״, הסביר. ״אמרו לי שאני משוגע, אך ב-9341 הייתי רק בן 24 ועוד היה לי כוח לשכנע. יעקב רוטבאום ודוד ליכט עזרו לי. עבדנו עם שלושים שחקנים, ארבעים זמרים ושלושים מוזיקאים, והשתמשנו בחלל הקרקס בוורשה. בניתי מחזמר ושיבצתי בו טקסטים נגד היטלר בכל מקום אפשרי. היידיש שלי לא הייתה טובה, לכן כתבתי את המחזה ׳היטלריאדה׳ יחד עם הסופר היידי שמואל וולמן. כדי להגן על המחזה נתנו לו שם כיסוי – ׳אין חדש בעולם׳. זה היה מופע מרשים שהכה גלים חזקים עד כדי כך שהמשטרה המקומית התערבה והציעה לנו לבחור בין הורדת ההצגה מקרשי הבמה לבין כליאה במחנה ריכוז פולני. אולם גם אז אף אחד עוד לא היה מסוגל לדמיין את האסון הממשמש ובא״. 

תאטרון חתרני במסווה יהודי

  לאחר סגירת התאטרון חזר פדר למקום הולדתו, זגלמביה שליד העיר בנדין, והפיק את המחזה ״הזכייה הגדולה״ על פי סיפורו של שלום עליכם. המחזה הועלה סמוך לפלישת הנאצים לפולין. גם לאחר הפלישה המשיך פדר לעבוד והעלה בסטודיו ״מוזה״ בסוסנוביץ מחזות של י״ל פרץ, דוד פינסקי ומשה נאדיר. הוא העלה לראשונה את המחזה ״הגואל״ של הרב והמחזאי אמיל ברנהארדט, שהמסר שלו: ״המשיח לא יבוא. הוא נאסר בארץ ישראל. אנחנו חייבים לשחרר אותו״. זו הייתה זעקה לפעולת הצלה, אך היא לא זכתה להבנה ולתגובה.

לאחר המלחמה, כשהגיע ארצה, ניסה להבין את התופעה הזו. ״היצירה שלי הייתה יותר מדי זהירה״, טען. במחזות שהעלה בתקופה ההיא התפתח בתאטרון של פדר מעין צופן ששימש אותו לאורך תקופת השואה. מסר נסתר בטקסטים מטפוריים, ודו שיח שהתנהל עם הקהל על רקע הקודים התרבותיים שלו, אפיינו את תאטרון ״קאצעט״ גם בתקופת הנאצים וגם אחריה, עד 1947.

ב-9401, כשהיה במחנה עבודה בזגלמביה, ניסה פדר לעורר את היהודים ללא הצלחה. ב-1941 נשלח לחבל הסודטים, שם הקים למעשה את תאטרון ״קאצעט״ – תאטרון מחנה הריכוז , אתו נדדב-12 המחנות בהן עבר עד שחרורו ב-1945. פדר היה מוכן להקריב עצמו למען עמו. התמצאותו בתרבות ובפסיכולוגיה הגרמנית עזרה לו להשיג את מטרתו. הוא קיבל מהשלטון הנאצי אישור מיוחד כ״יהודי הנחוץ לרייך השלישי״. חייו היו הימור יומיומי, הליכה על חבל דק בין חיים למוות, באומץ, בגבורה ובנחישות מפוכחת, במטרה לעזור לבני עמו ולחזק את רוחם מול מציאות הזוועה. בכל ההצגות היו מסרים מוצפנים, שעוררו התנגדות, כבוד והכרת ערך עצמית. הדו- שיח המוסווה התנהל על רקע דמויות ותכנים תרבותיים מוכרים מבית אבא. זו הייתה אמנות יהודית טהורה.

פדר פחד כמו כולם, "אבל לא יכולתי לשתוק״, הוא אמר. הוא לימד את חבריו לשמור על חייהם בעזרת המשחק. הוא לא שכח לרגע את ייעודו כאמן, וגם במצבים הקשים ביותר המשיך ליצור, כשהוא משתמש בבמה הנאצית ההזויה למען הקהל שלו.

ריקוד על חבל דק

״פעם ראיתי את המשגיח הראשי נכנס בדלת כשקטע מ׳קאצעט׳ בדיוק התחיל״, סיפר פדר. "פעלתי לפי מיטב המסורת של המחנות וצעקתי לחבריי: "היום המפקד שלנו אישר לנו להציג. אך אם אתם, כלבים, תשחקו גרוע, תקבלו מכות. המשגיח הסתלק, ואנחנו המשכנו בשלנו ללא הפרעה. כך אפשר לנו התאטרון לשרוד ולחייך"

מטרתו של תאטרון ״קאצעט״ נרשמה על סמלו ביידיש: "אונדזער פלינט טרוגן ליכט און קולטור״ – ״חובתנו להביא את אור התרבות״. ברקע הסמל מצוירים פסי תלבושת האסירים, מגן דוד ושתי מסכות עליזות מעל צריפים שמסמלים מחנה ריכוז. אחרי המלחמה חותמת הסמל של "קאצעט״ הייתה החותמת הראשונה בדרכוני השחקנים שהוצגו בגאווה.
מלות השיר של הירש גליק, הלוחם מגטו וילנה, ״אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה״, שיקפו את יצירותיו של פדר. אחת הדוגמאות הבולטות לכשרונו כיוצר היא ההצגה ״הגואל״ של אמיל ברנהארדט.
פדר שיחק ב״הגואל״ עוד ב-9321 כשלמד בברלין אצל צבי פרידלנד. ב-1939 ביים את המחזה בסוסנוביץ. שם, לפי עקרונות התאטרון החתרני שלו, החדיר לטקסט את מסר החופש והחירות בדמות בחור טיפש שצעק כמו נביא: ״המשיח ישחרר את כל היהודים רק בישראל".
כשרונו של פדר היה לכתוב טקסטים דו משמעיים שמכוונים הן ליהודים והן לאויביהם. דווקא בתנאים הבלתי אנושיים האלה הפך סמי פדר ליוצר גדול. בחנוכה 9431, במחנה בונצלאו, ניצל פדר את חגיגות חג המולד כדי להציג מחזה בעל טקסט אחר ודגשים חדשים. המסכות המשוגעות שלו פנו אל הקהל שכלל יהודים ונאצים במלים שנשאו מסר רב משמעות: "יהודים חזקו ואמצו, המשיח צריך לבוא, והוא יגיע".

מסרים משתנים

ההצגה הראשונה הועלתה ביידיש. הנאצים היו כל כך מרוצים ממקצוענותו, עד שביקשו ממנו להעלות את המחזה ב-1944 בגרמנית. זו הייתה הצלחה אמיתית

ב-1946, כשהיה עדיין בברגן בלזן, מול קהל שכלל יהודים וחיילים בריטים ששחררו את המחנה, שינה פדר את הטקסט, ובמקום המשוגעים שניבאו על הגואל הכניס פדר למחזה דמויות של פרטיזנים. האלתור האקטואלי היה מוצלח כל כך עד שלא נותר מקום באולם והצופים ישבו גם על הבמה.

"התאטרון שלנו נולד בלילות, מתוך רעב, ייסורים וסבל״, סיפר פדר מזיכרונותיו ב״יד ושם״. "לא היה לנו כלום, לא עט ולא נייר. פעמים רבות שמעתי את ניגוני התפילה של הדתיים שבינינו. הניגונים האלה לא נתנו לי מנוח. היה נדמה שאני שומע בהם את הבית, והרבה יותר מזה. מתוך כל אלה נולד התאטרון שלנו. כשכלבי הגסטאפו עזבו אותנו לנפשנו הזזנו את השולחנות והתחלנו לעבוד. זה גרם לנו לשכוח שהיינו במחנה המוות. ממזרונים חתכנו עניבות, ועשינו מהם את הקלעים. איפור פנים – מגפרורים שרופים. וכך זה התחיל. כגמול קיבלנו בדלי סיגריות מהצופים שלנו. זה היה פרס עצום באותם זמנים .

בשיחתנו שחזר פדר עבורי את תהליך היצירה. ״כשמצאנו נייר כתבנו את הטקסטים, ולמדנו אותם בסתר בעל פה. ערכנו כתב עת והסתרנו אותו בגג הצריף. הנאצים גילו את המחבוא והיינו צריכים להשמיד אותו. מאוחר יותר שחזרתי חלקים ממנו בזיכרונותיי".

אודים מוצלים מתוך השרפה 

סמי פדר זכר את כל הטקסטים – כולל אלה של הצגות שהועלו לפני המלחמה – בעל פה. "במחנות לא העליתי מחזות מהקלסיקה האירופית״ אמר פדר, "הכל כתבתי בעצמי. שם הייתה דרמה אחרת. אני יצרתי רק בשביל היהודים, על היהודים, וביידיש". בין המחזות שהעלה: ״מסיפורי הלבנה״ של י״ל פרץ, ״אני ראיתי הר" של משה שולשטיין, ו״הצל״ ו״ברל סטולר" שכתב פדר עצמו. אחרי השחרור בברגן בלזן היה לפדר רפרטואר שלם של הצגות שהיה מבוסס על מה שעבר במחנות.

סמי פדר היה איש נמוך קומה ורזה. כשראיתי אותו היה קשה לי לדמיין שבגוף העדין הזה שוכנת רוח חזקה כל כך. ברגעים קשים, כשהנאצים שלחו מישהו מהשחקנים לרכבת המוות, הוא המשיך לעודד את האחרים: "אם נשרוד נשחק בעתיד כאנשים חופשיים״. עיני החברים זהרו בתגובה. ״אתם עוד תראו״ הוא הוסיף, "בעתיד ייבנה תאטרון גדול, ועל קירותיו ייכתב באותיות זהב: ׳מוזה׳ – תאטרון יהודי. אני מבטיח לכם שאביא אתכם לערים הגדולות ביותר בעולם שבהן עוד חיים יהודים ואנחנו נשחק לפניהם ביידיש". הבטחתו לא עמדה לרוב שחקניו. 80% מהם נשרפו בכבשנים. ולמרות זאת נבואתו התגשמה בחלקה, ואחרי שחרורו מברגן בלזן הקים פדר תאטרון שזכה להכרה בינלאומית.

ב-9451, כחבר בוועד היהודי, הגיע לכל מקום שהייתה בו שארית פלטה ואסף זיכרונות טריים. כעיתונאי, מחזאי ומשורר הוציא פדר לאור, יחד עם רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל, את הירחון הראשון בברגן בלזן – ״אונזער שטימע״ – ״הקול שלנו״. ב-9461 יצא לאור קובץ השירים ״זאמעלונג פון קאצעט און געטו לידער״, שכלל שירים שכתב בעצמו וכאלה שאסף מניצולים מווילנה, מוורשה, ממיידנק ומדכאו. השירים נכתבו ביידיש ולא תורגמו מעולם. ״הרגשתי מחויבות להיות שופר של האנשים מהשטעטל שהיו בגיהינום של היטלר. מטרתי הייתה שלא נשכח אף אחד. לא חשבתי על הצד הספרותי, רציתי רק לתעד למען ההיסטוריה את המציאות של האיש הפשוט״, הסביר את דחף יצירתו.

ההצגה הראשונה של סמי פדר לאחר המלחמה הועלתה ב-0.9.451 בבניין הגסטאפו לשעבר, בין שני קברי אחים, והייתה סמל של המשכיות החיים: התפאורה הטבעית הזו הייתה חלק אינטגרלי מההצגה של ניצולי השואה, שהיו בעצמם עדות חיה לאסון הלאומי של היהודים. לכל אחד באולם היה זיכרון של גזר הדין הפרטי שלו. כל התלבושות נתפרו מבגדי האסירים המפוספסים, והתפאורה נעשתה מקרטון. 3,000 איש הגיעו לאולם שהיו בו רק 1,000 מקומות. הקצינים הבריטים, משחררי המחנה, דרשו בתמורה מקומות באולם. המחזות שהועלו בברגן בלזן לאחר השחרור: ״ריקוד האמא״, על אם שילדה אבד; ״הצל", על שטניות הנאצים; ״כך זה התחיל״, על אכזריותם; ״כליזמרים בגטו״, על הנגנים שהעדיפו למות למען צלילי המוזיקה העממית; ״פרטיזנים״, על השחקנים היהודים שהקדישו בסתר את חייהם למאבק; וכמובן ״הגואל״, שפדר בחר כדגלו הרוחני.

כבר לא מסוכן להיות יהודי

שני מחזות על פי שלום עליכם שהעלה פדר ביידיש ב-1946 – ״החייט המכושף״ ו״הזכייה הגדולה״ – היו הוכחה לכך שיש המשכיות לחיי התרבות היהודיים. חופש האלתור בגבולות התרבותיים המקובלים, מעגלים אנושיים הרמוניים, וסינתזה של תנועה ותפאורה, גרמו לצופים תחושת הקלה לאחר ההתנסות בסבל. זו הייתה דרמת תרפיה שהתבססה על מסורת התאטרון היהודי באירופה שפרח במיוחד בין שתי מלחמות העולם. 

ב-1947 הוזמנו השחקנים הניצולים שפעלו עם תאטרון ״קאצעט״ של סמי פדר לפריז, לאנטוורפן, לבריסל ולניו יורק, כהוקרה על הישגיהם האמנותיים בתנאים בלתי אנושיים. בסופו של דבר בוטלה הנסיעה לניו יורק – האמריקנים לא היו בשלים לקלוט את סבל היהודים בשואה, למרות שתאטרון ״קאצעט״ קסם להם.

 זה היה סוג חדש של אמנות שעדיין לא זכה להערכה. אנדרה ז׳יד כתב ב-9451, אחרי המופע הראשון של ״קאצעט״: הם שיחקו כמו שכתבו, בדמעות ובדם, בהקרבה עצמית ובאהבה. הם לא היו צריכים להסביר את תפקידיהם, הם חיו אותם במציאות תחת הנאצים, נרדפים כמו כלבים ללא בית בכל העולם. זו האוניברסליות של התאטרון החדש. הם דחפו אותי לעמק הדמעות בשל זלזול באנושיות ובשל השפלת היהודים, וכעבור דקה הם עקרו אותי משם וזרקו אותי אל עבר תקוותיהם וחלומותיהם. עוד לא הייתה אמנות כזאת בתולדות התאטרון ("יידישע צייטונג״, בואנוס איירס, 2.11.45).

סמי פדר הוזמן לעבוד בתאטראות המפורסמים בפריז ובניו יורק, אבל הוא בחר בהזמנה של בן גוריון. ״הגעתי לישראל. לא הייתי מסוגל לשכוח את תאטרון היהודים שלי״, אמר לי. אחרי השואה הפסיק לביים, ורק כתב על מה שהיה שם, בשדה הקרב עם השטן.

פעילותו בתקופת השואה היא דוגמה ומופת לתאטרון עכשווי. אמנות יהודית אותנטית שנוצרה באווירה של מאבק ברדיפות, למען תחיית הנשמה היהודית. החופש הפנימי הנסתר, הגבורה שבשתיקה, לשון המסכות הדו משמעית, הדרמה תרפיה המדויקת והאנושית, הדמויות הפרובוקטיביות שנועדו ליצירת קשר ישיר ואמיץ עם הקהל – כל אלה הם הירושה של התאטרון היהודי בשואה.