כוכבים נודדים - בלאנדזשענדע שטערן

פריחת תיאטרון היידיש באירופה

 

"החיים הם חלום בעבור החכם, משחק בעבור המשוגע, קומדיה בעבור העשיר וטרגדיה בעבור העני"

(שלום עליכם 1859 -1916)


מבוא

תיאטרון היידיש החל את דרכו בימי הביניים במופעי "פורים שְפִּיל", שהיו דומים למחזות מקראיים מהסביבה הנוצרית, אך בניגוד אליהם שמרו על נאמנות למקור, מופעים אלו שילבו בתוכם ריקודים, שירים ומוזיקה.

עוד לפני ההופעה הראשונה בתיאטרון יידיש בתום המאה ה-19, היו בדרנים שהופיעו ביידיש בפני קהלים מקומיים. המסורת הקומית של "פורים-שפיל" נמשכה באמצעות בדחנים, ובנוסף מילאו תפקיד חשוב זמרים עממיים, כגון "בראָדער זינגער" ("בּרודֶר זִינגֶר" – 'זמרי ברודי', 1850) הזמרים הללו היו טרובדורים שהופיעו במרתפי יין בפני קהל עממי וביצעו שירים ומונולוגים, לעתים קרובות בעלי משמעות סאטירית שכוּונה לעבר יהודים אמידים או רבנים ואדמו"רים מכובדים.

בוורשה וסביבותיה הופיעו אמנם ב-1830 אפיזודות קצרות של תיאטרון יידיש, אך הן לא הותירו חותם לטווח הארוך. לפי דיווח מתקופה זו, בוורשה פעלו לא פחות מ-19 להקות חובבים של תיאטרון יידיש, וכן להקה מקצועית אחת, שהציגה בפני קהל גדול ומעורב של יהודים ולא-יהודים דרמה בת חמש מערכות על משה רבנו שנכתבה על ידי א. שרטספיערער מווינה עם "דמויות מאופיינות היטב, מצבים דרמטיים טובים ושפה טובה". הדיווח מציין כי רעיון להעלאת מחזה על אסתר המלכה בעברית, נדחה על ידי אותה להקה בנימוק שהשפה העברית אינה מובנת כל צורכה בקרב הקהל שלה.

הביצוע המתועד הראשון של מחזה תיאטרלי ביידיש הוא הקומדיה "סערקעלע" משנת 1862, בבימויה של רעיית מנהל בית המדרש לרבנים, מאת הרופא והסופר העממי שלמה עטינגער, (1801–1856)‏ ההצגה, שהתקיימה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר-אוקראינה מתארת לראשונה את הסביבה היהודית של טרם ההשכלה, ומופיע בה סטודנט משכיל, המנסה להשלים בין ישן וחדש. את התפקיד הנשי המרכזי גילם  אברהם גולדפדן (1840-1908).גולדפדן, שהיה בעצמו תלמיד בז'יטומיר, הפך להיות אבי תיאטרון היידיש המודרני. הוא נדד על פני ערי רוסיה עם להקת זמרים ובדחנים עממיים שנחלה הצלחה בכל מקום שאליו הגיעו, וב-1876 ייסד יחד עם ישראל גרודנר מה"בראדער זינגר" את התיאטרון המקצועי הראשון ביידיש בעיר יאסי ברומניה."לילה אחד עלתה בי המחשבה לצרף את שירי לפרוזה ולעלילה קטנה ולהציג אותם כמחזה שלם בפני הקהל. זה קרה בסוכות 1876 בעיר יאסי רומניה בגן 'העץ הירוק' כאן הנחתי את אבן הפינה לתיאטרון היידיש" .

במשך השנים חיבר גולדפדן למעלה משישים יצירות: פארסות, קומדיות, סאטירות חברתיות, מלודרמות ואופרטות בנושאים תנ"כיים ועכשוויים, שיצרו מסורת תיאטרלית עשירה ובוימו בגרסאותיהם המקוריות גם 50 שנה לאחר הופעת הבכורה שלהם. עם הצגותיו המוכרות נמנים "די באבע מיט דעם אייניקל", "שמֶנדרִיק", "די כישוף-מאכערין", "שני קוני למל", "שולמית" ו"בר כוכבא".

בין המחזאים המובילים הנוספים שהניחו את היסוד לתיאטרון היידיש ניתן למנות את אברהם בער גוטלובער ,ישראל אקסנפעלד (נפטר ב-1868), יואל בר פלקוביץ, שלום יעקב אברמוביץ' והירש לייב זינגר (1844–1931). יצירותיו של שלום עליכם הן לבעלות נדבך מרכזי בתיאטרון היידיש המודרני.

התיאבון של הקהל לתיאטרון יידיש הוליד במהירות להקות מתחרות רבות. בין הפופולריות ביותר היו אלה של "פרופסור" משה הורביץ (1844–1910), יוסף לטיינר (1853–1935), שכתב כשמונים יצירות תיאטרון, ושל שמ"ר (נחום מאיר שייקביץ'), אחד הסופרים הפופולריים ביותר מרוסיה, שהרכיב יחד עלילות ומלודיות ביעילות רבה יותר מזו של גולדפדן "האב".

על אף שלידתו של תיאטרון היידיש הייתה ביאשי שברומניה, עיקר התפתחותו התחוללה באימפריה הרוסית שבאותה תקופה חיו בה כ-5 מיליון דוברי יידיש כשפת אם. להקת התיאטרון של ישראל רוזנברג הייתה זו שסיפקה לראשונה ברוסיה ביצועים מקצועיים של תיאטרון יידיש, עת הופיעה באודסה בשנת 1878. העיר הבינלאומית אודסה הפכה למשך מספר שנים לבירת התיאטרון היידי, עם הגעתו של גולדפדן עצמו לאודסה, ועם הקמת התיאטרון היידי באודסה על ידי האינטלקטואל אוסיפ מיכאילוביץ לרנר והסופר נחום מאיר שייקביץ'.

יהודי רוסיה היו קהל מתוחכם, ורבים מהם השתתפו בקביעות בהצגות תיאטרון בשפה הרוסית, ובייחוד באודסה, שם התקיימה פעילות תיאטרון ממדרגה ראשונה. כל שלוש הלהקות הגדולות ביצעו הפקות משלהן למחזה "אוריאל אקוסטה" מאת קארל גוצקוב. אולם מה שנראה היה לרגע כטומן בחובו עתיד מזהיר, נקטע באִבּו בעקבות צו ממשלתי מ-14 בספטמבר1883 אשר אסר על הצגות תיאטרון ביידיש ברחבי האימפריה הרוסית.

עם זאת, תיאטרון היידיש הוסיף לשרוד במזרח אירופה. להקות נודדות המשיכו לבצע את הרפרטואר של גולדפדן ברומניה, בקרקוב (1887) ובגליציה, שבהן חלו הגבלות פחות חמורות מאשר באימפריה הרוסית. בשנת 1889 אף ייסד יעקב בער גימפל (1840–1906), זמר מקהלה ותיק בתיאטרון העירוני הפולני, מוסד ייחודי במזרח אירופה: תיאטרון קבוע בלבוב, שהצליח להעלות רפרטואר ביידיש ברציפות עד מלחמת העולם השנייה.

במהלך המהפכה הרוסית של 1905–1906 הפציע עידן חדש על תיאטרון היידיש והתרבות היהודית בכללה. המגבלות הרוסיות על הצגות ביידיש שככו בהדרגה, והעיתונות היומית ביידיש קיבלה מעמד חוקי והחלה לפרוח – עם תפוצה של מאה אלף עותקים בשנת 1906, ותפוצה כפולה מזו בסוף העשור. תרבות ההמונים היהודית המודרנית שמוקדהּ היה בוורשה התהוותה כמעט בן לילה. בבת אחת אפשר היה למצוא לא רק חדשות מהעולם ביידיש, אלא יצירות בהמשכים של סופרים אהובים, כמו גם לוחות זמנים של תיאטרון היידיש וביקורות. להקות יידישאיות נהרו אל ורשה והחלו לבצע בחמישה מקומות שונים, כולל בתיאטרון אחד שנבנה במיוחד למטרה זו – תיאטרון "אֶרְמִיטָז'" (ערמיטאַזש) שבכיכר מוּרָאנוֹב, בשנת 1905 הקים יצחק זנדברג (1871–1915) תיאטרון בלודז' שבו הופיעו להקות תיאטרון ביידיש ברציפות עד 1914. ערים כווילנה ,ביאליסטוק ולובלין החלו ליהנות מהתיאטרון באופן סדיר ועיירות קטנות יותר זכו לביקורי הלהקות.

קוראי העיתונים וצופי התיאטרון – מסורתיים וחילונים, עשירים ועניים – החלו להוות סוג חדש של קהילה. התחושה, פרי השיח הלאומי המודרני כי הם מהווים את "דאָס יידישע פֿאָלק" ("העם היהודי" או "האומה היהודית") רווחה בקרבם באופן טבעי יותר. האליטה האינטלקטואלית היהודית, שרבים מקרבה ביקשו עד כה להטמיע את היהודים בתרבות הפולנית או הרוסית, החלו יותר ויותר "לחזור אל העם". שוחר תנועה זו היה הפעיל, הסופר וגיבור התרבות י.ל. פרץ (1851-1915). "התרבות היהודית החדשה", הכריז פרץ, "חייבת לייצג את השאיפות האסתטיות והמוסריות הגבוהות ביותר של העם היהודי". ואולם, כאשר פרץ ותלמידיו ביקרו בתיאטרון היידיש, הם היו מזועזעים, מה שנגלה לעיניהם לא היה דומה לאמנות התיאטרון האירופי שהכירו, ובנוסף לכך, נראה היה שתיאטראות רבים קיימו קשרים עם העולם התחתון היהודי; לא היה זה מחזה נדיר לראות סרסורים ונשותיהם בשורות הראשונות באולם.

פרץ הכריז מלחמה על תיאטרון זה, וקרא: "איינגעזונקען זאָל עס ווערן!" (שישקע לאנחות!). הוא ואנשיו החילו על תיאטרון זה את המונח "שוּנְד" (זבל, תיאטרון זול), שעד כה נעשה בו שימוש בתחום ספרות היידיש, והטיפו ליצירה תיאטרלית חדשה, "ספרותית, אמנותית ומעודנת". תיאטרון יידיש פופולרי זה, משך קהל יהודי רועש ועממי בהמוניו. ההופעות הכילו תערובות של קומדיה, פרסה ומלודרמה, וכללו כמעט תמיד שירה וריקודים. מנהלי הלהקות הללו, המקצועיות-למחצה היו אנונימיים, וכמעט לא נעשה שימוש במחזות כתובים, ההתרחשות על הבמות הפרימיטיביות הללו סבבה בעיקר סביב השחקן או השחקנית הראשיים וכללו תפאורה סתמית. ובכל זאת, המשורר איציק מאנגר יצא להגנתו של התיאטרון הזה "בלי לימודי תיאטרון, הם שיחקו... הם שיחקו 'עם כל הלב', וזה היה טוב, יותר מאשר טוב. זה היה משחק לשם משחק, תיאטרון לשם תיאטרון. הם התעלמו מה'טקסטים הכתובים' לעגו ל'מחברים'... הם אילתרו בחופשיות על הבמה והאילתורים שלהם היו מלאי חן..." ‏

באותו זמן (1905) הגיח בוורשה כישרון ענק לשורות תיאטרון היידיש הישן, שנדמה היה שבכוחו ליצור סוג תיאטרון שעליו חלם פרץ: אסתר רחל קמינסקה, תופרת ענייה מהעיירה, אירגנה יחד עם בעלה אברום יצחק קמינסקי הרכב ביידיש שערך סיורי הופעות באימפריה הרוסית בשנות ה-90 של המאה ה-19, וכעת שב לוורשה כדי לגלות חופש חדש וסוג חדש של רפרטואר.

יוצרים מובילים

שלום עליכם, שלום אש, אברהם גולדפדן, מנדלי מו"ס ,יעקב גורדין, י.ל.פרץ, בשביס זינגר, דויד פינסקי, יצחק קצנלסון, אלתר קציזנה, משה לייב הילפרין, אנה מרגולין, איציק מאנגר, ש. אנסקי, בוריס טומשבסקי, יעקב אדלר ה. ליוויק,,בוריס ארונסון, מולי פיקון, אסתר ורחל קמינסקא, יוסף בולוף,  פסח בורשטיין, ליליאן לוקס,ליאון קוברין, מוריס שוורץ, פאני ברייס, זיגמונד טורקוב, דזי'גן ושומכר,ברברה סטרייסנד, מייק בורשטיין  ועוד...

מועצת מערכת

שמואל עצמון-וירצר, פרופ' אברהם נוברשטרן, פרופ' יחיאל שיינטוך, פרופ' דוד אסף, יהושע סובול, דניאל גלאי, מנדי קהאן, בני מר, מתן חרמוני, פרופ' בן-עמי פיינגולד, מוטי אברבוך, פרופ' אהובה בלקין , אסף גלאי, ד"ר תמר גינדין.

פרופ' יואל ברקוביץ, פרופ' ברברה קירשנבלט גימבלאט ,פרופ' נחמה סנדרוב, פרופ' עדנה נחשון, מייק בורשטיין, זלמן מלוטק, בריינה וסרמן, אהרון לנסקי, פרופ' ג'רמי דאובר, ד"ר דיויד מצוור, פרופ' מייקל שטיינלוף, פרופ' זכרי בקר, סטיבן לסקי.

תמיכה, חסות ,שיתוף פעולה

 

   

 


התמונה

מתוך ההצגה  200.000 מאת שלום עליכם, תיאטרון העירוני מוסקבה, 1923